חיפוש


יום שני, 25 ספטמבר2017
בגדהושא
28293031010203
04050607080910
11121314151617
18192021222324
25262728293001

אגמון אראלה 2017-1925

שם משפחה קודם ברזילי 
שם משפחה אגמון  
שם פרטי אראלה 
תאריך לידה 25.2.1925 ג אדר תרפ''ה 
תאריך פטירה 8.7.2017 יד תמוז תשע''ז 
שם האב צבי יהודה 
שם האם הדסה 
שמות האחים רחל עצמון 
שם בן/בת הזוג פנחס (פסטרנק) אגמון  
שמות הילדים איריס רונן צבי חמוטל 
שמות הנכדים שי אלה תמר הגר נועה דניאל  
שמות הנינים הילה 
ארץ מוצא ישראל 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

 

פרידה מאוחרת מאמא - אראלה אגמון (לבית ברזילי), 2017-1925

אמא נולדה ביום שישי, ג' אדר תרפ"ה, 27 בפברואר, 1925, בעין חרוד. הוריה,  הדסה וצבי יהודה ברזילי, הגיעו מפולין ב-1920, והיו חברי קבוצת מרחביה. ב-1926 הם עזבו את מרחביה ועברו למושבה החקלאית רעננה, שהוקמה בראשית שנות העשרים. בהיותה כבת שנתיים וחצי הפליגה אראלה עם אמה, הדסה, שהחליטה לחזור לזמן מה למשפחתה בפולין כדי ללדת שם את בתה השניה, רחל. הן שהו עם המשפחה תקופה לא קצרה, כדי שהתינוקת תגדל מעט לפני הנסיעה חזרה ואז שבו שלושתן לרעננה. אראלה גדלה מאז ברעננה, למדה בבית הספר המקומי ומאוחר יותר יצאה, כמקובל במשפחות דומות, לרכוש מקצוע. היא למדה בסמינר לווינסקי לגננות. עוד קודם לכן, בהיותה בת 10 "בא לשכונה בחור חדש", פנחס פסטרנק, אז בן 12, שמשפחתו הגיעה לרעננה ב-1935 מהעיר לבוב באוקריינה (באותם ימים – חלק מפולין). ההכרות ביניהם, שהפכה לימים לזוגיות, החלה אז ונמשכה עד יום מותו של פנחס ב-2005.

אראלה סיימה את לימודיה בסמינר ויצאה לעבוד כגננת בשאר-ישוב שבגליל העליון. פנחס, שזמן קצר אחרי הגיעו ארצה, הפך לחבר נלהב בתנועת "המחנות העולים" ברעננה והפך את התנועה והגרעין שהוקם בה למשפחה שניה (ולעיתים קרובות – ראשונה), יצא להדרכה בתנועה ולאחר מכן – להכשרת הגרעין באיילת השחר, לקראת הצטרפות הגרעין לקיבוץ חולתא. בהיותו בחולתא אראלה חברה אליו וב-1949 הם נישאו ויצאו לשליחות מטעם תנועות "דרור" ו"המחנות העולים" לקנדה וארה"ב. לקראת יציאתם בחרו בשם עברי, אגמון, לשימור זכרון אגם החולה, והפליגו. אחרי שנת פעילות בטורונטו והולדת בת ראשונה (איריס), הם עברו לשיקגו ומשם לניו-יורק. בבית הקיבוץ בניו יורק הם הכירו כמה שליחים שהיו עתידים להפוך לחברים קרובים לכל החיים – במיוחד משפחת מס מכברי ומשפחת אברהמי, שרקה ומוניה, שבאותם ימים עדיין היו חברי חצרים.

בקיץ 1952 חזרו אראלה ופנחס ארצה, לחולתא. פנחס חזר לעבודתו כדייג באגם החולה, שטרם יובש, ואראלה – לעבודה בבתי הילדים. עקב מחלתו של אביה, צבי יהודה, החליטו אראלה ופנחס לעבור לקיבוץ קרוב יותר להורים ברעננה. שרקה ומוניה, שאחרי התפרקות הקיבוץ המקורי בחצרים, עברו למעגן מיכאל, שכנעו אותם להצטרף אליהם. באחד מימי נובמבר 1953 הותירו פנחס ואראלה מאחור את חברי ילדותם מרעננה שנמנו עם גרעין חולתא ועברו למעגן מיכאל. פנחס העביר את המטלטלים שלהם לקיבוץ החדש ואראלה הגיעה באוטובוס וצעדה אתי (איריס ועם רונן ברחמה) בדרך העפר שהובילה מהכביש הראשי אל הקיבוץ. לימים היא סיפרה לי שכשהיא צעדה מול השקיעה המרהיבה של מעגן מיכאל, היא תהתה בלבה מה צופנים לה החיים בקיבוץ החדש הזה, שבו היא לא הכירה איש מלבד שרקה ומוניה וענת.

חודשים ספורים אחרי הגיעם, באפריל  (ד' בניסן, מבחינת אמא, תמיד) נולד רונן. ביוני אותה שנה (ח' בתמוז) נפטר אביה, צבי יהודה. בשנים שלאחר מכן, אמא למדה חינוך מיוחד בסמינר אורנים. היא נסעה תכופות ככל שיכלה לרעננה, לאמה שהתאלמנה בטרם עת. גם אנחנו היינו ברעננה לא מעט באותן שנים. מלבד סבתא הדסה שהתמודדה עם קשיי האלמנות, והחברים הרבים של פנחס ואראלה ברעננה, היו בה גם סבתא מלכה, אמו האלמנה והשכולה של פנחס, ומשפחת אחיו הבכור. אראלה ניסתה במשך השנים האלה לשכנע את הדסה להצטרף אלינו למעגן מיכאל וכעבור כמה שנים היא הסכימה. ותיקי מעגן מיכאל וגם כמה מהדור הצעיר יותר (שאינו צעיר עוד) זוכרים היטב את הדסה, שאמנם הייתה סבתא ובקיבוץ לא היו אז רבים בגילה, אבל בסה"כ הייתה בראשית שנות ה-60 לחייה והספיקה לעבוד עוד שנים רבות, קודם בלול ואח"כ בפלסאון עם הקמתו.

אראלה, שהשלימה בינתים את לימודיה באורנים, הקימה חדר חינוך-מיוחד באחד מצריפי השכונה, שלימים הפכה לשכונת שכבת הנעורים, מתחת לגן ג' וגן ד'. כדרכה, היא התמסרה מאד לעבודה הזו וכמה מילדי הקיבוץ באותם ימים היו בין מטופליה. העיסוק בחינוך המיוחד שחק אותה נפשית. אמא, בכל עיסוקיה, גם אחרי החינוך המיוחד, לא ידעה להפריד בין המצוקות של אחרים לאלה שלה. כל ימיה היא סבלה מעור דק מדי ועצבים חשופים, שבהם לא העזה לטפל. באותן שנים וגם מעט אחריהן, הקימה אמא את ספריית בית הספר. קריאה הייתה סם חיים עבורה תמיד.

הספריה שכנה בתוך חדר גדול באחד משני הצריפים השבדיים בבית הספר ששימשו בית כולל לכיתתי, כיתת "יסעור", בשנות השישים המוקדמות. אראלה פתחה את הספריה להשאלה לכל ילדי בית הספר בכל יום בצהרים. בשאר שעות היממה המפתח היה במגירה שלי, בחדר ממול, ואת הרשות שהיא נתנה לי להשתמש בו, בחשאי, בלי שאף אחד אחר ייכנס או ידע, ולקרוא כאוות נפשי, אני שומרת לה לכף זכות מאז ועד היום. כתולעת ספרים אובססיבית וכמי שחיפשה תמיד, כרוב ילדי החינוך המשותף, מעט פרטיות, הספריה הזו הייתה מאורת הארנב שלי.

ב-1960 נולד צביקי, שקרוי על שם אביה של אראלה וב-1965 נולדה חמוטל. באותן שנים, שנות השישים, אראלה פרשה מהחינוך המיוחד והקימה את המזכירות הטכנית של הקיבוץ, משרד תומך לעבודת המזכיר ורכז המשק. עם הזכרון הפנומנלי שלה היא ידעה בע"פ את כל תאריכי הלידה של חברי הקיבוץ וילדיו (לפי הלוח העברי כמובן). כולם הכירו את הכתיבה התמה שלה על לוח המודעות שהיא הקימה בחדר האוכל. המשרד הזה הפך למוסד שלא היה ניתן לנהל את הקיבוץ בלעדיו. המזכירים והמזכירת המתחלפים, שעליהם נפל עול הטיפול בכל הסוגיות הרגישות ביותר של חברי הקיבוץ והבאת בשורות איוב על מוות -- באותם ימים כמעט תמיד בטרם עת -- ועל צרות אחרות, הפכו את אראלה לאשת סודם. מעבר לשעות העבודה המטורפות שלה ולימים גם הטיפול הסיעודי השוחק באמה הדסה, הצרות והסודות של חברים וחברות שהיא נחשפה אליהם ונצרה בלבה הפכו עבורה למשא כבד מנשוא. אחרי שנים שבהן אראלה והמזכירות הטכנית נתפסו כמעט כישות אחת, היא פרשה מהמזכירות.

בעקבות לבטים ומחשבות על אפשרויות תעסוקה חלופיות שונות (בעיקר בתחום הגינון והנוי שהיו תחביביה הפרטיים) בחרה אראלה במה שהיום היה מוגדר כ"הקטנת ראש" ועברה לעבוד בפלסאון. היא אמרה שהיא רוצה שקט, שהיא רוצה לקום לעבודה במקום שבו היא תוכל להיות נינוחה ולא תחיה תחת מועקה בלתי פוסקת. ואת השאיפה הזו היא הגשימה. פלסאון הייתה מקום שהיא אהבה לעבוד בו, שנתן לה את מבוקשה. היא אהבה את השקט, את השיחות עם חברותיה לעבודה, את המפגש עם הצעירים שעבדו וניהלו את המחלקה שלה ואת יתר המחלקות, את האפשרות לבוא בשעות שמתאימות לה, בעיקר עם עלות השחר, את המסגרת וסדר היום שהעבודה יצרה עבורה ואת תחושת הערך שעבודה ויצירה נותנת לאדם בכל גיל. סיומה הכפוי של העבודה בפלסאון סימן מעבר קשה בחייה, שהיא לא הרבתה לדבר עליו.

אולם בלי ספק, הפרק הקשה ביותר עבורה היה מחלתו של אבא, פנחס, ומותו פחות משנה לאחר שאובחן. כל חייה הבוגרים ולא מעט מחיייה הצעירים חייתה לצידו ואתו. שררה ביניהם חברות עמוקה ואהבה גדולה. הדרך שבה כל אחד מהם חי במקצב שונה כל כך מהשני אבל תמיד בשותפות, על גבול הסימביוזה, הייתה מקור כוח ותמיכה הדדי. השנים שלאחר מותו היו שנות התמודדות קשות, תחילה עם הפרידה ממנו ולאחר מכן, עם סימני הדמנציה המתרבים. ההשלמה עם הצורך במטפלת צמודה הייתה איטית וכואבת לשתיהן ולכול הסובבים. אבל בהדרגה ועם עזרה רבה ותמיכה והדרכה שלא יסולאו בפז מצד מערכות התמיכה המקומיות בקשישים ומערכת הבריאות של הקיבוץ, המסגרת הטיפולית הזו התייצבה. גרייס זכתה באמונה של אמא ומי שמכיר את אמא יודע שאין זה הישג מבוטל. בסיום הדברים אומר כמה משפטים באנגלית לגרייס, שאנחנו חבים לה חוב ענק.

כשהיינו מגיעים להורים בסופי שבוע, אמא, שגם אחרי שפרשה מעבודתה במזכירות, ידעה הכל על "תנועות האוכלוסין" בקיבוץ, הייתה מעדכנת מי נולד, מי התחתן, מי התגרש ומי מת. באחד הביקורים האלה, לפני שנים רבות, היא ספרה על אחד החברים שנפטר במפתיע. שאלתי "מה קרה?" והיא השיבה ביובש "שום דבר. הוא הלך לישון ובבוקר קם מת". לא רבים הכירו את הצד הזה באופיה, את ההומור השחור, הדק והחד כתער. אחרי פרץ הצחוק הבלתי נמנע השתררה דממה קצרה ואז היא הוסיפה "וככה אני רוצה למות". ומיד לאחר מכן, החלה שורת ההשבעות, שהפכה אצלה מאז למנטרה "תבטיחי לי, ברצינות, את חייבת להבטיח לי, שאם לא אזכה למות בשנתי, לא תתני לי להגיע למצב של סבתא". ואני הבטחתי. אי אפשר היה אחרת. אבל ידעתי שזו הבטחה ריקה. וגם היא ידעה. בכל השנים האחרונות שבהן היא הלכה ושקעה לתוך הערפל העצוב שכילה כל חלקה צלולה באדם שהכרנו, לטוב ולרע, היא מעולם לא דברה על הנושא שהיה בראש מעייניה כל השנים הקודמות – איך זה ייגמר. והשאלה הזו ריחפה מעל ראשינו כל הזמן כעננה  כבדה ומעיקה.

ביום ראשון שעבר, אחרי יומים-שלושה של התבהרות וערנות יוצאת דופן, שהייתה מופיעה אצלה מדי פעם, ואחרי טיול עם גרייס שבמהלכו היא נופפה לשלום לכל מי שהן עברו על פניו, ואחרי שנפרדה בברכת לילה טוב לא שגרתית מגרייס, אמא נרדמה ולא קמה עוד. היא לא "קמה מתה", כמו במטבע הלשון שהיא טבעה. היא המשיכה בתרדמת. את האפשרות הנדירה לקיים את ההבטחה שהיא חילצה ממני ומאנשים נוספים במשך השנים, קבלנו מהצוות הרפואי והסיעודי הנפלא של הקיבוץ. אמא המשיכה לישון עוד כמה ימים בחדר מס. 5 בבית הסיעודי, החדר בו נפטרה לפני 30 שנה בדיוק אמה, הדסה. היא לא שבה יותר להכרתה ולנו ניתנה ההזדמנות המיוחדת ללוות אותה בימיה האחרונים בשנתה, להפרד, ולדעת שיתנו לה כל תמיכה והקלה שתידרש למניעת סבל, אבל לא ימנעו ממנה ללכת, כפי שביקשה שוב ושוב, כאשר עוד הייתה מי שהייתה.

Dear Grace, We know that you loved Erela very much and that you were completely devoted to her doing everything possible to sustain her health and well-being. We appreciate, much more than we ever said previously or will be able to put into words now, all the hard work and your genuine care for our mother. We remain indebted to you for making the last years of her life so much better than they would have been without your care and support. She loved you and trusted you, even if she did not always show it. But she had her own way of expressing it. We felt it and we are sure you did as well.

 

איריס, רונן, צביקי וחמוטל

[הדברים נישאו בלוויה במעגן מיכאל, 9.7.2017]

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כתב צביקי אגמון

 

אמא,

זה כבר זמן שרצית ללכת

לעזוב את החיים, שנדמה

כי אחזו בך יותר משאת בהם

נפרדת מאיתנו טיפין טיפין

שתיקותייך הולכות ומתארכות

סבך החוטים הקושרים אותנו

משנה צורה לאיטו

הזכרונות עולים, נערמים כמו

ספרים ישנים, אהובים

משפחה, קיבוץ

אבא, אמא, ילדים – אנחנו

שעכשיו אומרים לך שלום אחרון

 

חיית את חייך בצניעות מופלאה

ביושר מופתי, נאמנה לקיבוץ ולדרכו

גם כשהמחיר היה כואב וקשה עד מאוד

נושמת פנימה את דאגותייך

ממעטת לישון בלילות

 

כמו בחייך, גם אל מותך פסעת בשקט

ממעטת בדרישות, לא רוצה להכביד

מתכנסת אל תוך עצמך

ומביטה בהשתאות אל העולם ה"מוזר" שסביבך.

 

עכשיו הכל שקט ורוגע

כמו שביקשת

בחייך, במותך

 

היי שלום

אמא יקרה שלי

צביקי

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 

 

קרבת משפחה

אמה ---- הדסה ברזילי

בעלה ------פנחס


סה"כ 3 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי מרלן טייב בתאריך  09/07/2017
 תנחומים לכל המשפחה
נר נשמה הודלק על ידי מיכה תלם בתאריך  09/07/2017
קרבה: המורה לנהיגת הקלנועית
מקום מגורים: מ "מ
 הורים לבנים מהפעוטון ועבודה משותפת עם פנחס ז"ל בבנין זיכרונות גדושים
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  08/07/2017
 
 
בניית אתרים