נכתב ע"י נירה לינדר
אורן שלי, איש יקר ואהוב שלי,
איך
אפשר להסביר, להבין, לעכל או לקלוט את היעדרך, את מותך, את זה שהחיים שלך פשוט
הסתיימו. ככה סתם, באבחה חדה כל כך, כמו גרזן שהונפה ובבת אחת קצרה את חייך היפים.
הספקת
כל כך הרבה, עשית כל כך הרבה ונגעת עמוק עמוק בחיים של כל כך הרבה אנשים. במקוריות
שלך, בנדיבות העצומה, באומץ ללכת עם הלב שלך, בכריזמה העצומה שאיכשהו גרמה לכל כך
הרבה אנשים ללכת אחריך. ביכולת שלך להגיד את האמת שלך ביושר, ללא פשרות וללא עיגול
פינות.
ואני-
זכיתי להיות אשתך, אהובתך, אוהבתך.
אהבת
אותי בגדול ובקטן. קטפת עבורי את הירח ובמקביל ידעת לכתוב לי פתקים קטנים בני רק
2-3 מילים, כל כך מדוייקות ומלאות אהבה. החיבוק שלך בכל יום כשחזרתי מהעבודה היה
חזק, ממלא ומטעין באנרגיות מחודשות. חיבוק תרפויטי קראת לזה.
והזכייה
הגדולה ביותר היא ילדינו היקרים, מפעל חיינו.
מעבר
למה שהעברת אליהם במסלול ישיר בגנים, נתת להם כל כך הרבה - בדוגמא האישית שלך,
בחוויות שעברו איתך, בצחוקים המשותפים ובהומור הייחודי, בכישרון הבימתי ועוד ועוד.
אבל
יותר מכל הרעפת עליהם אהבה עצומה והם מילאו אותך גאווה גדולה. היית "אבא עושה
בושות" במובן המקסים של המילה, לא חושש להשתטות מול החברים של הילדים.
ידעת
ללחוץ כשצריך, לתת על הראש כשצריך ולפרגן בענק בכל הזדמנות. ואיך ידעת את כל זה?
כי היה לך מצפן פנימי, שלא רק סייע לך בכל רגע נתון לדעת איפה נמצא הצפון, אלא
כיוון אותך בכל מהלך חייך- ביושר, בהוגנות, באנושיות עצומה ורגישות מדהימה.
היית
לי מצפן, היית לי עוגן, היית הרוח שנשבה ודחפה את המפרשים שלי.
אין
לי מושג איך ממשיכים. החיים כנראה ילמדו אותנו.
אנחנו
נשמור אחד על השני, נשמור על המורשת שלך ושלנו ונבנה מורשת חדשה שגם בה תהיה נוכח
ומשפיע למרות היעדרך.
אוהבת
אוהבת אותך וכל כך מתגעגעת.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב
ע"י אהד, תמר ויובל לינדר
רצינו לפתוח בדבר שכתב אחד החבר'ה שהכירו את
אבא מהצבא ושריגש אותנו מאוד: "כולם
רצו להיות אורן לינדר. מקסים, יפה תואר, מוכשר כמו שד, מפקד מזהיר, ימאי מבטן
ומלידה. ולמרות שהוא מילא כל חדר שבו הוא היה, תמיד היה בחדר מקום לכולם. וכולם
רצו להיות הוא."
אבא,
קשה נורא ולא נתפס שאתה איננו. אין לנו מספיק
זמן כדי שנוכל לשבח אותך באמת כפי שנהוג בלוויות, לכן בקטע הזה רק ניתן את הסיפתח
לעוד שיחות רבות שנדבר ודברים שנאמר.
תסלח לנו מראש על בחירתנו הפעם לא לכתוב
בחרוזים, את המסורת הזאת שלך נמשיך בפעמים אחרות.
אז בקצרה, חשוב לנו לומר שבזכותך ובזכות אמא יש
לנו משפחה מדהימה שתדע לתמוך אחד בשני ותוכל להתגבר ביחד על הכל. החברים והאנשים
שנקשרו אליך במשך השנים יעזרו לנו וביחד נצליח להמשיך לזכור ולחיות אותך בכל דבר
שנעשה.
סללת לנו כביש נוח וטוב שבו נוכל להמשיך
ולהתקדם במשך כל חיינו, תמיד נוכל לומר בביטחון וגאווה, כמו שאמרנו רבות עד היום –
שאורן זה אבא שלנו.
אנחנו נתגעגע לכל הדברים הקטנים שלך: לסבב
הברכות בימי ההולדת, לסדר פסח בדרך המיוחדת שלך יחד עם עמרי ועוז, לצעקה לאמא מחדר
השינה, אחרי שבפעם המי יודע כמה בלפור החתול השתין לך בנעליים (דרך אגב, זה קרה
שוב היום בבוקר), לשירים שאתה שר, במיוחד לאלה המומצאים במקום כתוצאה של מה שאתה
חושב או עושה באותו הרגע, לרמיזות לזה שאתה רוצה גלידה למרות שאתה טוען שאתה לא
אוהב, לצעקות שלך מהקהל במשחקי הכדורסל, להזמנות לשקיעה בים באמצע השבוע, לתנועות
הריקוד התאטרליות, לחלוקת הקשב ששואפת לאפס, לבדיחות הקטנות הקבועות שהם חלק מעולם
שלם של הומור משובח.
ולחיבוק שלך, המיוחד, עם קצת טפיחות על השכם
ואיזה ברכת "שמרו על עצמכם", "סעו בזהירות" או "תהיו
בקשר".
פעמים רבות היית אומר על אמא שהיא מלאך ושהיא
צריכה להסתובב עם הילה מעל הראש ואתה צודק היא באמת כזאת, אך גם הדרך שלך לגשת
לדברים, להתמודד, לעזור, לתמוך ולתת את כל כולך למען מישהו או משהו אחר תמיד
הפליאה אותנו. היית לנו דוגמא ומופת.
אנחנו, ילדיך, מעריצים ואוהבים אותך,יחד עם עוד
אנשים רבים.
המחמאה הטובה ביותר שהייתי מקבל פה ושם מאנשים
שמכירים אותך היא "איזה אורן אתה", או "אתה בול כמו אבא שלך".
אחרי כל אמירה כזאת הייתי מתמלא גאווה.
יש עוד דברים רבים שאנו רוצים לומר ועוד נאמר
אותם בהזדמנויות אחרות.
אנחנו נתמוך אחד בשני, בעמרי, בעוז, בשאר
המשפחה וכמובן שבסבתא ובאמא.
אוהבים אותך המון ותמיד ומאוד מאוד מתגעגעים.
סע בזהירות אבא,
אהד,
תמר ויובי.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------נכתב ע"י עוזיא לינדר
אורן, אחי הבכור והאהוב,
מאז
קבלת הבשורה הנוראית, הכל מטושטש. לא ברור, לא מובן. רק הכאב חד ובלתי ניתן להכלה.
כילד
הערצתי אותך: מפקד סירה שזוף ואהוב על הבנות, מדריך מעולה בצופי-ים, חובל מצטיין,
מפקד דבור, חוצה בקליפת אגוז קטנה את האוקיינוס האטלנטי. מעז ומגשים חלומות.
כבוגר
התגאיתי באדם שאתה: החיוך הממיס, ההומור, הרוח הטובה, המנהיגות השקטה, ההירתמות
התמידית לעזרה. העשייה האין סופית שלך. תמיד עסוק
- עובד שעות ארוכות, ימים ושבועות באירופה הקרה, כותב, מפיק, מבשל, מארח מי
מהחברים הרבים שתמיד סביבך, שותף ומוביל באירועי תרבות בקיבוץ, מנהל עמותת הכדורסל,
לוקח על עצמך מעל ומעבר. ומוקדם בבוקר, או לפנות ערב מוצא את הזמן להשלים את מכסת
הקילומטרים, במסגרת תכנית האימונים שאין לסטות ממנה, בדרך לעוד ריצת מרתון. חדור
מטרה. מסמן וכובש. האדם הכי חי שהכרתי.
ועם
כל אלה, היית גם המרכז של המשפחה המורחבת שלנו. מאז לכתו של אבא, תפסת את מקומו
בראש השולחן. ולא רק בארוחת הבוקר של שבת. הדבק המאחד, הפוסק בשעת ויכוח. המבוגר
האחראי. היחידי שיכול לשים את עמרי במקום, כשרוח השטות גוברת...
דאגת
ותמכת בי ובמשפחתי בתקופות לא פשוטות שעברנו. ידענו שאתה תמיד שם לעצה או עזרה. "הנה דוד
אורז", צהל שי כשראה אותך, מאיה היתה קשורה אליך בכל מאודה, מאוהבת. החיבוק
הראשון תמיד אתך. נגה שמחה למפגשים והתגאתה בדודה המוערך כל כך, ואשתי – לא בטוחה
עד היום שבחרה באח הנכון..
היית
עבורי סמן ימני לרגישות, לסובלנות, לאנושיות. לא פעם, אל מול צמתים בחיי, שאלתי את
עצמי – מה אתה היית אומר או עושה. זה בדרך כלל הקל עלי לקבל את ההחלטה הנכונה. לא
שיתפתי אותך בכך – עניינים מטופשים של אגו גברי – אבל נעזרתי בך רבות מבלי שידעת.
אמשיך להיעזר בך גם בעתיד. ואתה לא תדע.
עם
נירה בנית את הקן המושלם. ילדים מוצלחים ואהובים כל כך, מלאי ערכים, לכידות
משפחתית מעוררת השתאות. האדם הוא אולי תבנית נוף מולדתו, אך אוהד, תמר ויובל
יצוקים לפני הכל בתבנית שבניתם אתה ונירה, שהמרכיבים העיקריים בה הם האהבה האין
סופית והדוגמה האישית. איזה שילוב. ואילו תוצאות! וכמה התגאית בהם, בכולם.
אורן
אחי הבכור והאהוב. כל מי שנגעת בו לאורך השנים, נשבה בקסמך. ידענו את זה תמיד.
ומאות תגובות ההלם והכאב העמוק שמגיעות אלינו מכל קצוות הארץ והעולם רק מחזקות את
התובנה הזאת.
אם
תתיר לי להשתמש בדימויים שלך - היית העוגן, המצפן והרוח הדוחפת במפרשים.
העוגן
ניתק, המצפן נשבר, המפרש נקרע, והסופה
מטורפת.
אבל
נקום מהקרשים. נשמור על אמא - שלא יודעת את נפשה מרוב צער, נחזק ונתמוך בנירה שלך
שאין כמוה, ובשלושת הילדים המדהימים שגידלתם ביחד. ולאט לאט נצליח בכוחות משותפים
להחזיר את הספינה למסלול, שונה אמנם, להמשך החיים. כי אין ברירה אחרת. וברור שזה
מה שהיית מצפה ורוצה שנעשה.
זכינו
בך.
נוח
בשלום אחי הבכור והאהוב, אורן
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע'י עמרי לינדר
05:38
אל תרוץ מהר מדי
זה לא יכול להיות
אבק הכוכבים שאתה משאיר מאחור
מייבש לנו את הדמעות
ההר בדיוק אותו ההר
הנחל מתחתיו זורם בלאט
בים משתקף במלואו הירח
והשקד, כמו בשיר - שוב פורח
הכל נשאר בדיוק כמו שהיה
הדממה אפפה את השדות
בגבעה הכורכר (שעכשיו לידך)
הצבעונים פורצים בעוז מהפקעות
אל תרוץ מהר מדי
זה לא יכול להיות
אבק הכוכבים שאתה משאיר מאחור
מייבש לנו את הדמעות
הלילה מפנה מקום לבוקר לעלות
השמים מתגלים אט אט
כאילו מכינים מקום מיוחד
לקבל ולאסוף.. לא רק את השבת
הנחל השדות והאופק דומם
במסילה שוב עוברות הרכבות
הכל נעצר בדיוק כמו שהיה
בחמש ושלושים ושמונה דקות
אל תרוץ מהר מדי
זה לא יכול להיות
אבק הכוכבים שאתה משאיר מאחור
מייבש לנו את הדמעות
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע'י אביתר קיפניס
אורן אחי.
לפני המצאת האייפון,
בימים אלו של אמצע פברואר, הייתי בדרך כלל מתוח שלא לשכוח לברך את אורן ליום
ההולדת לפני שהוא מברך אותי. זה היה מין קטע כזה.
היה לי יתרון של 12 שעות, אני שכחתי, לפעמים, אורן אף פעם לא שכח.
נולדנו יחד בבית החולים
הילל יפה לפני 59 שנה פחות 12 יום.
גדלנו
יחד כמו אחים בפעוטון , בגן, בכיתת רחף, בשנת שירות, בחיל הים. בים, תמיד בים, מעל ומתחת, לקחנו חלק פעיל
בתחביב הצלילה של הורינו, שהפך גם שלנו והרחבנו אותו אל מעל המים, למפרשיות.
הלכנו
יחד לשנת שירות בצופי ים. אורן בטבריה, אני בחיפה. תמיד ירדתי על אורן שהכנרת זה
לא ממש ים, אבל הוא עשה את עבודת החינוך המשמעותית שהפכה דרך חיים עבורו, ביכולתו
הנפלאה ליצירת קשר, תוך שימוש מוגבר ואף מופרז בהומור ציני ועוקצני.
גם את קורס חובלים מחזור
ל״ד עשינו ביחד, שנה וחצי באותו החדר עם דוש, אבל רק אורן גמר אותו בהצטיינות,
שהפכה עבורו לדרך חיים. גם לבת זוג הוא דאג לי מאותו מאגר משובח שממנו באה נירה
הנפלאה.
אני מודה על כל הרגעים
שאורן היה עבורי אח וחבר.
זה הרגע שמתחילים לרדת
אחד על השני, כי זה הרבה יותר כיף. על מי לבש את החליפה הוורודה בבית היולדות, מי
ניצח בשיוט הערים, מי הפך יותר מפרשיות בדרך לקפריסין ומי פגע באיזה ריף, מי הפליג
באוקיינוס יותר מסוכן וכמה מייל ימי כל אחד עשה ביכטה זאת או אחרת. גם על הנפילה
הזאת, האחרונה, היינו יכולים להסתלבט, אבל כבר אין עם מי.
אני רק רוצה שתצעק לי
עוד פעם ועוד פעם מרחוק, ״תרי יה חרא״ ״אתה בגדת באחיך וזה נרשם״.
נירה,
פנינה והילדים, בחתונה של אורן ונירה כתבתי לכם, שכשהים סוער צריך לצמצם מפרשים.
היום, מול האובדן הנורא, בצי גדול שאיבד
ספינה מובילה, צריך גם ללבוש חליפות הצלה, לצמצם טווחים ולשמור על קשר עין. אני
בטוח שגם אורן היה ממליץ על זה.
תרי
אחיך
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע'י יצחק רוזן ,אביה של נירה
כבר שלושה ימים אנחנו מנסים להתעורר מחלום הבלהות
הזה, אבל ללא
הצלחה. המציאות בגדה בנו וסטרה על פנינו ואורן איננו עוד.
נכדתנו
הקטנה גליה, בת שבע, נהגה לכנותו "דוד אורז". כאשר ההורים שלה הסבירו לה
שדוד אורן מת, היא אמרה בצער: "מישהו אכל לנו את כל האורז!". ואכן,
מישהו אכל לנו את כל האורן!
ההיסטוריה
המשותפת שלנו עם אורן החלה פחות או יותר לפני כ-30 שנה, כאשר בחור יפה תואר עם
פרצוף של ילד מגודל הגיע לביתנו בקיבוץ בחן ואמר שהוא רוצה לקחת איתו את נירה- בבת
עינינו. משם, בפסע זמן, הגענו למסיבת הכלולות היפה ליד הבריכה של מעגן מיכאל, עם
המפרשית הקטנה ששטה לה במימי הבריכה.
מאז
ויחד עם גידול וטיפוח של משפחה לתפארת, אורן הוביל אותנו בשבילים של הרפתקאות
וחוויות אין סופיות בארץ ובחו"ל: שייט משפחתי בגולתה לאורך חופי טורקיה, סדר
פסח במדבר, נופשונים משפחתיים בחופי קפריסין ורודוס, הוא יזם ודחף שנקיים טיול
שורשים בארגנטינה רק עם הבנים ונירה ותפס פיקוד על ניהול הבית והילדים למשך
שבועיים.
באין
סוף מפגשים משפחתיים מילא תמיד את המקום באישיותו המיוחדת, באהבתו לילדים ובהומור
רב. נהג להתלונן שכאשר הוא בא לסעוד בביתם של דרום אמריקאים, מקבלים אותו עם
פשטידת ברוקולי במקום סטייקים ואסדו. אבל כמנהג דרום אמריקה, היה נעלם פתאום
בקפדנות לתפוס סיאסטה קצרה.
אין
נחמה לנירה, אהד, תמר ויובל. אין נחמה לנו. אין נחמה לפנינה ולמשפחת לינדר. אין
נחמה לקיבוץ מעגן מיכאל ולכל המעגלים הרבים בהם היה פעיל ביזמות, בחוכמה ובמרץ
בלתי משוער.
השארת
חלל ענק שיהיה קשה למלא. אתה נצור בליבנו לעד.
באהבה
גדולה,
משפחת
רוזן המורחבת.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב
ע"י שחקניות הפועל זכרון/מעגן מיכאל בכדורסל נשים
אורן,
איך כותבים בלשון עבר על אדם שסימל עבורנו את העתיד?
איך מספידים אדם
שעבורנו היה הסמל לכוח, עוצמה, אמונה ובטחון?
אורן, חלקנו חלום.
ביחד ובעיקר בזכותך, הגשמנו את החלום.
צעדת אתנו לאורך כל הדרך, בזמנים הטובים,
בזמנים הקשים, עברת אתנו הכול. עבורנו היית האוזן הקשבת, מורה הדרך והאבא של
כולנו. זה שאומר את הדבר הנכון, בזמן הנכון, לבן אדם הנכון ומשנה מציאות שלמה.
משרד מנהל השיווק בפלסאון היה חדר הפסיכולוג של השחקניות והמאמנים בשנים
האחרונות. גם אחרי טיסות עבודה ארוכות, הדלת שלך תמיד הייתה פתוחה. איכשהו, בקסם
שלך, גם אדם במשבר יצא מחוזק ומחויך, כזה היית. הפרויקט שבנית, שעבדת בשבילו כל כך
קשה, לעולם לא יהיה אותו הדבר בלעדיך. אנחנו נשארנו פה להמשיך את מה שכל כך האמנת
בו, עבור הספורט, עבור השחקניות, עבור הקהילה.
איך ממשיכים להתאמן
ולשחק כשהרוח שלך עוטפת את כולנו? התשובה כביכול פשוטה, שומעים
את קולך המאמין אומר בביטחון: "יאללה בנות, היום אנחנו עושים את זה. ניתן להן
בראש. התחושות שלי אף פעם לא טועות". לרוב, צדקת.
בשבילך, תמיד היינו
הכי טובות. מקום ראשון או אחרון, עם תארים או בלי, בעיניך תמיד היינו אלופות. כך
דיברת עלינו בגאווה גדולה בפני קולגות מהעבודה או אורחים מחו"ל. תמיד היית
משוויץ בנו, חבורת הקומנדו שלך. תודה שלימדת אותנו מהו כוחה של אמונה, תודה
שבשבילנו הזזת הרים והוכחת שגם השמיים הם לא הגבול.
פנינה, נירה, אוהד,
תמר, יובל וכל משפחת לינדר היקרה, אורן השאיר אחריו הרבה כאב, שאלות, געגוע...
ולצד כל אלה, גם השאיר מורשת שלמה וערכים שנדיר למצוא אצל אדם בימינו. נעשה הכול
להנציח את זכרו בפרויקט שכל כך אהב והאמין בו.
אורן, את החלום
המשותף שלנו נצטרך להמשיך בלעדיך. רוח הלחימה, האמונה והאופטימיות ששידרת ילוו
אותנו תמיד.
אנחנו מקוות שבגן
העדן אתה יושב על כיסא ה- V.I.P שאותו הרווחת בגדול וצופה בחלום
שלך, שלנו, ממשיך לחיות.
תודה על כל מה ומי שהיית, נזכור אותך תמיד.
אוהבות, חבורת
הקומנדו שלך.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י אורי דיסטניק, חבר מקורס
חובלים
זה לא היה אמור להסתיים, בטח לא כך, בטח לא עכשיו.
אורן
היה אמור להספיד את כולנו, בעיקר בשל כשרונו ויכולותיו. משהו כאן הפך את היוצרות.
מחזור
ל"ד בחובלים היה מחזור יוצא דופן במובן זה שחיל הים קיבץ אליו חיילים ותיקים
בשרות. אוסף מיוחד של כאלו שכבר התנסו במשהו. את החבורה הזו תגברו בכמה צעירים
מוכשרים שזה עתה התגייסו. אורן היה לוחם בדבורים. הניסיון העשיר בימאות שהביא
ממעגן מיכאל וניסיונו בפלגת הדבורים מיצבו אותו מיד כ"ימאי" שראוי ללמוד
ממנו, כזה שגם המדריכים מביטים עליו בזווית העין באימונים. לקבל ממנו אישור
שהדברים אכן נעשים נכון.
הפעילות
האינטנסיבית בקורס והמאמץ המתמשך, מקלפים מהר מאד את הקליפות שכולנו עוטפים את
עצמנו. מהר מאד מתגלה האדם שמתחת לקליפות. התהליך הזה הבליט את אורן במלוא הדרו.
ככול שהעמיקה החשיפה כך הלך אורן והתבלט באסופת תכונות האופי יוצאות הדופן שלו.
הבחירה באורן להיות החניך המצטיין של המחזור, הייתה טבעית. היו כאלו שאולי השיגו
ציונים גבוהים יותר בבחינות, אבל המצוינות של אורן בלטה מעל כולם.
לאורן
הייתה כריזמה מטורפת. צבר תכונות שיצרו אישיות מגנטית, כזו שנמשכים לסביבתו, כזו
שגורמת לאנשים לרצות להיות בקרבתו. והמדהים בסיפור הזה, שלמרות שאישיותו של אורן
מילאה כל חלל שבה נכח, הייתה לו היכולת להשאיר המון מקום לאנשים סביבו. כולנו
הרגשנו גדולים יותר, חזקים יותר, מסוגלים ליותר לצדו.
אבל
אורן לא נתן לעצמו הנחות. המנהיגות שלו הייתה מבוססת על דוגמה אישית. היה הראשון
להתנדב לכל משימה ולקחת על עצמו להוביל את המרחב הציבורי. כשהיה אומר: "חברה
שימו יד", זה היה רק לאחר שהיד שלו כבר הייתה שם.
אורן
היה משימתי ברמות שלא יאמנו. להיות בצוות של אורן פירושו להיות חלק מההצלחה,
שהמשימה תעשה ועל הצד הטוב ביותר. אורן היה בעל אישיות תחרותית. לא מתפשר, לא
מוותר, לא עושה הנחות. לא לעצמו ולא לסביבה שלו. והכי מדהים בעניין זה, שגם תכונה
זו באה לידי ביטוי ברוח טובה, בחיוך, בהתחשבות באחרים, בעזרה וסיוע. לפעמים כך היה
לי נדמה שאורן מנסה לנצח בעיקר את עצמו. להיות טוב במלוא מובנה של המילה. להיות
הכי מוסרי, הכי ראוי. הכי מתוכנן ומדויק.
אורן
היה גם בעל קסם אישי מרתק. קסם זה הילך על סביבתו. היה גם אורן הרומנטיקן. במהלך
הקורס, בסדרת חינוך בירושלים, יצאנו לבלות בעיר. הרבה כבר סופר על מפגש של חובלים
צעירים ומלצריות . אבל אורן כמו אורן,
ניגש אל החיננית שבהן, תקע בה את עיניו החמות ובקול העמוק שלו דיקלם: "אם זר
קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר, ושם אלמד לכאוב. ואם שירים אהבת, רק
שכתובים באבן, אל המדבר אלך ושם אלמד לכאוב..."
מהר
מאד, רבים מבני המחזור למדו את מילות השיר. אלא שלמגינת ליבם גילו שאם אתה לא אורן
לינדר, זה לא מספיק לדקלם את נתן יהונתן בכדי להמיס לב של עלמה צעירה.
זה
לא היה אמור להסתיים, בטח לא כך, בטח לא עכשיו.
אורן
מצא את מותו במהלך פעילות ספורטיבית. הוא לא ידע שיש שם תהום. צחוק הגורל הוא
שההפרדה המפלסית מעל מסילת הברזל נועדה להגביר את הבטיחות. אבל כשל תכנוני הניח
מכשול בדרכו של אורן. "תשתיות סלחניות" אמורות להיבנות באופן שבו החצייה
של רץ מנתיב אחד לנתיב השני, לא אמורה להסתיים בנפילה אל התהום.
המפגש
האחרון שלי עם אורן התרחש ביום שישי לפני שבוע. בריצת הבוקר. הרצים למרחקים ארוכים
נוהגים להקדיש את סוף השבוע לריצות הנפח. מתאמנים באותם מסלולים. אורן היה מהרצים
הקפדניים. אלו שישנים טוב לפני הריצה, אוכלים נכון, קמים מוקדם בבוקר, רצים רק בצד
הדרך בנתיב המנוגד לתנועה. חלפנו זה על פניו של זה בכיכר של גבעת עדה. שמחה גדולה
להיפגש שוב. הושטנו ידיים שנחבטו בכיף ידידותי. אילו הייתי יודע שזו תהיה הפעם
האחרונה...
היריעה
אינה רחבה דיה לספר על אורן בהרחבה. אציין רק שהיה בו תמהיל מרוכז של תכונות על.
יפה, מרשים, חכם, שנון, ידען, מצחיק, כריזמטי, מלהיב, רומנטיקן, חבר טוב ועוד.
תכונות אלו הפכו אותו לדמות נערצת בידי חייליו וחניכיו. חבריו רצו להידמות לו
ולהיות כמוהו ובקרבתו.
פנינה
יקרה, אין ניחומים לאם שנדרשת לקבור את בנה. אך אומר רק שאת ואלישע ז"ל יצרתם
יצירת מופת מעוררת גאווה.
נירה,
תמר, אוהד ויובי, עומרי ועוזיה יקרים, אנחנו החברים מחבקים אתכם מכל הלב. מודים על
הזכות שנפלה בחלקנו להכיר את אורן.
ינעמו
לך רגבי מעגן-מיכאל שכה אהבת. נזכור אותך לעד חבר אהוב.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י גל וקסלר
אורן,
קשה
להאמין שאנחנו כאן, בסיטואציה הזו.
עברו
יומיים והמודעות שלנו מתעתעת, לרגע תופסת ולרגע מתכחשת.
בשמי
ובשם פלסאון אני רוצה להגיד לך כמה מילים.
אחרי
חזרתך מארה"ב לפני כ 11 שנים, הצטרפת לצוות השיווק בפלסאון. הייתה לי הזכות
ללוות אותך בתחילת הדרך ונסענו יחד לשווקים אותם ייעדנו לטיפולך – שוק מזרח אירופה
הוא ללא ספק אחד המאתגרים והפחות מפנקים, אבל אתה, עם הנמרצות והחריצות האופיינית
לך, לקחת את האתגר בשתי ידיים ולא נתת לאף הזדמנות לחמוק.
אחרי
תקופה של נסיעות יחד, כשהרגשתי שאתה מוכן, ביקשתי שתארגן נסיעה. אני זוכר היטב את
אותה נסיעה, זו הייתה נסיעה לאוקראינה. נסענו לסדרת פגישות עם חברות מים, בתאום של
אוליגרך יהודי שהקצה לנו איש שלו שלא ידע אנגלית – במהרה הבנו שגם אנשי חברות המים
אליהם הגענו כדי להיפגש ולהציג לא ממש מבינים אנגלית. אמרתי לך שחבל על הזמן שלנו
ושכדאי שנמשיך למדינה הבאה, אבל אתה התעקשת והעברת את המצגות בפנטומימה. זה היה
מדהים! הם הבינו הכל ורצו עוד. בלילות ישנו במחנות צבא שהוסבו לאכסניות, אבל אותך
זה לא עניין, היית חדור מטרה להצליח. אהבת להתחבר לאנשים ולחבר אותם אליך עמוק,
רצית לאכול את מה שהם אוכלים, לשתות את מה שהם שותים, להכיר את מנהגיהם ובקיצור
רצית דעת ואנשים מכל העולם רצו אותך לידם, כמה שיותר זמן.
אחרי
אותה נסיעה כבר בנית עבורנו מערכי מצגות ולימדת אותנו איך נכון להציג ולהסביר,
בנית את תכניות העבודה לאזורים שבאחריותך בצורה מרשימה, הבנת איפה נכון וטוב
להשקיע ואת הפירות אנחנו קוצרים עד היום. עם הזמן קיבלת אחריות גם על המזרח הרחוק
וגם שם, עד שעודד נכנס, הפעלת את קסמיך וחושיך כדי לפתח אזור מאתגר. בחמש השנים
האחרונות עבדת גם באזור סקנדינביה ואותם קסמים פעלו גם שם. לאיך שעשית את זה אני
קורא קסם, אבל בטוח שכל מי שמכיר אותך מבין במדויק למה אני מתכוון.
בעבודה,
כמו בחיים, היית איש של חיבורים, של מילים, שירים, מעשים. כל מי שפגש אותך אפילו
לשעות ספורות - התחבר. במחלקה היית המצפן, המבוגר האחראי שאליו פונים כשהאחראים
מפספסים – תמיד ידעת לנווט אותי במקרים הרגישים בהם לא ראיתי. מה שהנחה אותך זה
לעשות אותנו יותר טובים כבני אדם וכמקצוענים. היושרה שלך, החוכמה, החריצות והאהבה
האין סופית שפיזרת בחינם, מהווה השראה לכולנו. הלקוחות קוראים לך חבר ונותנים בך
אמון בלתי מוגבל ואתה הבנת את כובד האחריות ולא אכזבת אותם.
ביום
שישי אחרי הצהריים, הודענו טלפונית לאנשים שעבדו אתך בעולם על האסון והם התפרקו
כמונו, אנשים פשוט בכו ולא יכלו לדבר, חלקם ניתקו והתקשרו שוב שעות לאחר מכן כדי
להסביר שלא הצליחו לדבר. קיבלנו עשרות מכתבים מרגשים מאותם חברים שביקשו לנחם את
המשפחה ולהשתתף בצערנו - צערם. אני אקריא את אחד המכתבים שמייצג בפשטות את הקשר
שיצרת עם כל אחד ממאות האנשים שהקסמת בחו"ל במסגרת העבודה.
In
the last couple of days we received many letters from Oren business partners
around the world and I would like to
read one of them from Dina our partner
from Greece .
My dearest Nira, Ohad, Tamar and Yuval
There
are no words to fully express how sorry I am for your loss.
I
have been lucky enough to have known Oren for the past 8 years. During that
time, we met both in Israel and in Greece. He was the most polite,
professional, friendly person - always with a big smile on his face.
In
the recent years, I have come to realize how funny he really was. With him in
the company, there was never a dull moment. Who can ever forget him starring in
Plasson’s clip of ‘Gangnam style’…
I
will always keep in my heart his last visit at Thessaloniki. He was kind enough
to accept our invitation for dinner at our new apartment. Not only did he offer
to help with the dinner’s preparation, he was also kind enough to try to
connect with the children despite language difficulties.
That
was our last ouzo together… till the next one… some day…
He
will be deeply missed and surely not forgotten.
Please
accept our most sincere condolences from all the people here at Totgas – from
all of Oren’s friends in Greece.
Dina
במילים
פשוטות: הייתה לנו זכות גדולה להכיר ולהיות חברים שלך. אנחנו ברי מזל שניתנה לנו
האפשרות הזו בחיים האלו וכואב נורא לכולנו שמעכשיו, זכות זו נגזלה מאתנו.
אורן
– המשפחה שלך היא המשפחה שלנו, תמיד הייתה ותמיד תהיה – לא נשכח אותך ותלווה אותנו
תמיד בכל מקום ובכל זמן.
אוהבים
אותך מאד.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י מיה, חברה לקבוצת הריצה
אורן היקר, השותף שלי לריצות.
מדי שבוע, בכל יום חמישי, נכנסת
ההודעה הקבועה ובלי לקרוא אותה, ידעתי מה תוכנה ומי השולח. וככה זה נשמע:
"גוייבה, באה לארוכה מחר?" ולפני שהספקתי להגיב, אתה מודיע לי :
מתייצבים 5:30 - לתפור עוד כמה ק"מ אנחנו נצא ב5:00,
ב 5:30 "הקבוצה
מתחילה בשעה לתדריך ריצה כי צפ כועס אם לא מגיעים".
אני מאשרת את הגעתי
ומודיעה לכל שותפיי לנסיעה שיוצאים מוקדם, כי אתה אמרת ...
תמיד חמוש בפנס חזה
משוכלל, מפעילים שעונים ואנחנו יוצאים לרוץ.
מתחילים בסבב מה נשמע ראשוני, ואחרי
מספר ק"מ עוצרים בתחנת המים, אתה מגיש לי בקבוק מלא ומשתדל שיהיה סגור ,כי
אתה הרי כבר מכיר ויודע שלא אשתה מאחר, ורק לאחר מכן שותה בעצמך... והשיחה זורמת
לנושאים שונים:
אתה מספר לי על נירה והילדים וזה היה מלווה בהערצה וגאווה בלתי
פוסקים, תוך כדי מברך את הרצים והרוכבים בברכת בוקר טוב כי הרי זה תפקידך וכך רצים
מאות ק"מ, בכל תנאי מזג אויר, בנחישות לעבר המטרות.
בדרך הזו היו גם הרבה
שתיקות, נשימות כבדות, אינספור קללות, הרבה פרגון ותמיכה הדדיים ובמיוחד תחושת
בטחון לרוץ לצידך על הכביש (כמובן שאני רצה בצד הפנימי ואתה שומר עלי בחיצוני וכך
גם כשמתחילה רוח היית פוקד: "חמדה, רוצי מאחורי.."). כל ריצה הסתיימה
בעצירת השעון וסיכום קצב הריצה ובדיקה האם
זה תואם את המטרות שהצבנו.
מיד לאחר מכן נתת לי " כיף" וסיכמת: "את גדולה! קרעת
אותי!" אבל האמת היא שאתה תמיד משכת אותי קדימה ובסוף גם נתת לי קרדיט על
זה... כזה אתה!
...
ושם המושג
"שותף לריצה" 2016 המסע הגדול שלנו ביחד היה האימונים למרתון טבריה,
שלחתי לך את המילים הבאות: "אתה בשבילי 18.12.15 - הוגדר מחדש.
בסיום המסכמת
ב הוא מודל לחיקוי לכמה בנאדם יכול לתת למען האחר. וכשאני אומרת לתת אני מתכוונת
לתומך, מפרגן, נטול אגו לחלוטין, עדין, רגיש, מתחשב, שם את הדברים בפרופורציה
ובעיקר משתלב באופן מופתי בשיחות נשים. ומאז המשכנו לרוץ ביחד ק"מ רבים,
וכשמרתון וינה עמד על הפרק, הסתכלת על המטרה ועד יום חמישי האחרון, בנחישות המוכרת
שלך, לא הפסקת להפציר בי שאצטרף למסע
איתך,
הגיעה ההודעה הצפויה: "אל
תגידי לי... אחשוב על זה... מחר 9.2.17 אז כאמור, יום חמישי 6 סימני קריאה)... אני
אתחיל מוקדם... אסגור איזה 3 רצים!!! (עם - ק"מ לפני כולם ואז אחזור 8
"...6:00 - ונצא ביחד
בלא הגעת! ואני הגעתי אליך מתחת לגשר... לא יכולתי
לעזוב את המקום עד שפינו אותך... מסרבת להאמין שדווקא לך מכולם, השקול והאחראי,
קרה הדבר הנורא הזה...
אני
יודעת עד כמה קבוצת הריצה שלנו חשובה ומשמעותית עבורך וכך גם אתה היית משמעותי
עבורנו, היית ציר מרכזי ושחקן נשמה ולכל אחד יש את "האורן" שלו שעליו
יכול
לספר ותמיד זה ילווה
בהומור, בחיוך ובהמון אהבה. משפחת המומה
וכואבת
saff&Go מהאסון
שפקד אותנו, נמשיך להתאמן ולרוץ לעבר מטרות כמו שאתה כל כך אהבת, אך ברור לכולנו
שזה כבר לא יהיה אותו הדבר. כבר מתגעגעת
מיה
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י יניב לוינסקי
טרום עונה.
אורן
מזמין אליו למרפסת לשעה 19:00 לדון על הקבוצה שהולכים לבנות השנה. בירה ואבטיח
מובטחים.
19:01
– אורן שולח הודעות "נזיפה" לכולם
בעניין עמידה בזמנים.
19:03
– מתחילים לדבר.
19:08
– מנסים להשחיל עוד משפט קטן ועוד חתיכת אבטיח גדולה, רגע לפני שמתקפלים.
19:12
– הישיבה מסתיימת
האבטיח
והבירות נלקחים, הנושאים מוצו והסעיפים סוכמו. מה שלא הספקת לטרוף מתחיל להיעלם
חזרה לכיוון המטבח.
כזה
היית אורן -
מזמין,
פתוח וחברותי, לארג', דואג לסדר את הכל באחריות, חוכמה ורגישות לאנשים מסביב
ולסיטואציות החברתיות ויחד עם זאת מאד מעשי, מקצר בדיבור, עם "פלברות"
וציניות, אבל בלי בזבוזי זמן וקשקושי סרק. מאחורי הציניות תמיד התחבאו פרגון גדול
והערכה.
תמיד
צחקתי איתך על כך שביום שתפרגן לי, אדע שאני יכול לפרוש בשקט...
היית
הרוח החיה שדחפה את הכדורסל בקיבוץ בשנים האחרונות. הפגנת שילוב יוצא דופן של חזון
,יכולות ניהול ואהבה אדירה לספורט ולכדורסל ועם זאת ידעת להגיע אישית לכל שחקן
ושחקנית, להגיד את המילים הנכונות ולהעלות את המוטיבציה.
את
הכל עשית בדרך שלך. לא כעסקן שמחפש תהילה, אלא כאוהד מסור וחובב כדורסל. מציץ באימונים , נוסע למשחקי חוץ, תמיד מורגש.
לאחר כל העשייה מאחורי הקלעים, בסוף
התיישבת בכיסא הקבוע שלך במרומי היציע, ועודדת כאחרון האוהדים, מבלי להתערב
מקצועית במה שקורה.
חשוב
היה לך שיהיו פה ערכים של ספורט וכדורסל ועל זה נאבקת.
בעונה
הקודמת זרחת מאושר כשקבוצת הנשים עלתה שוב לליגת העל והצלחת לממש את החלום הזה.
ראית ברוחך קבוצה של שחקניות בית כחול-לבן, שמשאירה הכל על המגרש ונותנת פייט לכל
הליגה, מלווה באולם מלא וקהילה שלמה שתומכת.
וכמובן
האושר והגאווה לראות קבוצת בוגרים מצליחה, שבסגל שלה, לראשונה מזה שנים רבות, 12
שחקני בית מקומיים ובהם 2 בניך.
בסוף
העונה, לאחר עוד משחק טוב של אוהד, אמרתי לך שמבחינתי הוא שחקן העונה שלנו. ראיתי
את הניצוץ בעיניך וביקשת שאגיד את זה שוב גם לנירה.
אפילו
אחרי משחקים מתסכלים, זכורות אמרות הכנף המפורסמות שלך: "מה יהיה עם השמגג
הזה?" או "שיחקנו בהתקפה קדרים באים" , להזכירנו שמדובר בסך הכל
בעוד משחק ...
הספקת
אף להכין את הקרקע להחלפתך כראש העמותה והיית נכון להמשיך ללוות ולעזור בכל
שיידרש.
אין
ספק שתחסר לכולנו גם ברמה האישית ובטח שבנוף הכדורסל הקיבוצי.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י שלומית גל
אורן יקר ואהוב. הלב בוכה על בן כיתה ואיש יקר כל
כך, טוב לב ואציל נפש, אוהב ימים לראות טוב. לעולם לא נשכח איך עזרת לכל כך הרבה
אנשים, ביניהם משפחתנו, בהיותך מזכיר הקיבוץ, את האנושיות ושאר הרוח שלך. הראית
לכולנו איך אפשר להיות מזכיר ולהישאר בן אדם עם לב רחום ואוהב. אני כל כך עצובה
שאתה לא איתנו וכל כך עצובה על המשפחה הנפלאה שלך והילדים המקסימים שלך שהולכים
כמוך בדרך הלב. מתפללת שטוב לך עכשיו כפי שהיית אל אחרים ושאתה ממשיך להשרות את כל
הטוב שלך על כולנו במקום בו אתה שוכן. באהבה, שלומית וכל משפחת גל
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------קרבת קרבת משפחה
אבא --- אלישע לינדר