כתב יגאל לבנה.

ללאה והנקהלים,

לפני שבוע בעת הזאת, קרסו גופך ומוחך בשטף דם. עדיין קיננה תקווה בליבנו שתתגברי בחיוניותך על הקושי, אך הנזק שנגרם לא היה הפיך וגבר על חיוניותך.

נחמה פורתא קיבלנו מהסכמתנו לתרומת כל האיברים הראויים, מתוך המחשבה שלאברייך היכולת להבריא חולים מספר, וישפרו את סיכוייהם לחיים בריאים כשהם נושאים את חיוניותך בעתיד.

לכאורה התבונה גברה על ההרגשה, אך התגובה הפנימית שנבעה מהסכמתנו, גרמה לבטני להתהפך, כשאני מדמה לעצמי מה קורה לגופה של אדם קרוב.

אך כאמור התבונה גברה על התחושה, וכיום כמה חולים נושאים כבר בקרבם אברים מושתלים שלך. 

חיינו במעגן מיכאל משולבים בהתפתחות המשק, משנות החמישים, במרחב שבין הכרמל לים. בתחומים רבים הטבעת את טביעת ידך הראשונית בתרבות, אומנות, סידור עבודה, מועדון וגלריה, וכן יצירת תוכן במוסד האולפן בעזרת חברייך ושותפייך.

ביחד יצקתם תוכן באולפן, בלימודי השפה העברית, העבודה, היסטוריה וידיעת הארץ, והתוויתם את דרך האולפנים כחלוצים בתחום בארץ כולה. 
הקיבוץ תמך בצעדייך, הן בפן הציבורי והן בפן היצירתי, של מתן זמן ליצירה, מקום פיזי ואפשרויות לימוד והשתלמות, בארץ ובחו"ל ללא תקדים. 

אנשים יצירתיים הם לא תמיד אנשים קלים בשל הדחפים היצירתיים המעצבים את אישיותם. שנינו באנו ממקומות מנוגדים באופי, בתכנים ובמחשבה. מצאנו את הצדדים המשלימים אחד עם השנייה והפשרות שעשינו עם הרצונות וההדגשים. 

קריסת גופה של לאה מצא אותנו בני המשפחה, בנים ונכדים, לא מוכנים, אך התעשתנו וכעת אנו מחשבים את דרכנו להמשך החיים. 

בהתקשרותי ליידע חברים, קרובים ורחוקים, מצאתי את עצמי מרגיש כמו באירוע שיכול היה במקרה אחר להיות אירוע משפחתי משמח, אבל ההתפכחות באה ונאלצתי לחזור למציאות. 

לאה בוודאי היתה מופתעת אם היתה נוכחת בהתוועדות שלנו כאן, וללא ספק היתה מעדיפה בוודאי את אירוח המשתתפים בקבלת קהל בתערוכת ציור ותחריט וכך אני מעדיף שנזכור אותה.

יגאל
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 אמא לאה – קורות חיים - כתבו ילדיה של לאה – אייל, עמית, לילך וישי.

אמא לאה נולדה בשנת 1935 בסביניה היא קריית ביאליק של היום.

סבא אליעזר היה נצר למשפחת ויינברג, משפחת פרוונים רומנים שאביהם, סבא רבא נפתלי רכש את אדמות סביניה לבניו על מנת שיגשימו את החלום החלוצי, לסבא אליעזר היו 4 אחים שעלו כולם לארץ והתיישבו יחד ביישוב בלב שדות וחולות. סבתא יונה הצטרפה אליו מספר שנים מאוחר יותר ויחד בנו את ביתם ביישוב הקטן.
ההתנסות החקלאית הייתה קשה מאוד, והמשפחה ירדה בשלב מסוים מנכסיה. הימים היו ימי צנע בארץ ואמא סיפרה לנו הרבה על ילדות הצנועה אך מאושרת עם קומץ הילדים שהיוו את המחזור הראשון של היישוב וחיו באידיליה עם שכניהם הבדואים באזור.

לפי סיפוריה הייתה אמא ילדה שובבה כחולת עיניים וזהובת תלתלים שאתגרה לא מעט את סמכותם ההורית של הוריה. עם זאת, למזלה הייתה בעלת קליטה מהירה ולמרות כל מעשי השובבות הצליחה לשמור על ציונים טובים ובהמשך אף תרמה לכלכלת המשפחה באמצעות שיעורים פרטיים שהעבירה.

למרות המצוקה הכלכלית היה חשוב לסבים לטפח את חינוכה של אמא שניגנה בכינור ואף ציירה מגיל צעיר.
כחלק מהדור שפניו היו פני המדינה, בילתה אמא את שנת בר המצווה במקלט, עקב מלחמת העצמאות, וסיפרה לנו על התפקיד שלקחו הילדים במאמץ המלחמתי, בתחילה בהעברת מסרים תחת אפם של החיילים הבריטיים, ומאוחר יותר כנערים שהשתתפו בלחימה בפועל ואף איבדו לא מעט חברים, מדריכים ואבות בתהליך, מה שהקשה מאוד על אמא את הביקור בבתי קברות בהמשך חייה.

המלחמה הקשתה לא מעט על החיים בבית כיוון שבשלב מסויים התנדב סבא אליעזר לצבא, ואמא וסבתא יונה נאלצו לפרנס את עצמן ולהסתדר בלעדיו.
את אבא יגאל פגשה במסגרת הפעילות בתנועת הנוער, בה היו חברים כל הנערים והנערות בקריות, מהם גם חברינו לקיבוץ יורם ענבר ז"ל ויזהר בורובסקי ז"ל, שלפי הסיפורים היה מרכיב את אמא על האופניים לפעולות בתנועה. על אבא סיפרה שלמרות מחזרים לא מעטים, ידעה שהנער הביישן והצנוע עם הבלורית והעיניים הכחולות הוא בחיר ליבה. תובנה שהוכיחה את עצמה לטווח הארוך בזוגיות צמודה ומסורה.
אל הקיבוץ הגיעה אמא כבר בגיל 17, במסגרת קבוצת ההשלמה, במקביל לתקופת הלימודים בגבעת השלושה שם למדה הוראה בסמינר למורות לאחר התיכון.
מאוחר יותר כשהייתה כבר בקיבוץ, למדה אמנות במכון אבני בתל אביב.

תעודת ההוראה הכשירה את הדרך לקריירה ארוכה כמורה מיתולוגית באולפן, שהייתה בין מקימיו היה חלק בלתי נפרד מחיינו במשך שנים ארוכות.
בגיל 19 ילדה את אייל ושנתיים מאוחר יותר את עמית. את ההתמודדות עם החינוך המשותף תיארה כלא פשוטה אך מאידך לא ממש הכירה מציאות אחרת.
את ישי ואותי ילדה אמא כבר בשנות ה-40 לחייה, ואנו ליווינו מהבית את אמא בשנות האולפן וועדת תרבות כילדים צעירים ומאוחר יותר כמתבגרים.
אמא הייתה אמנית בכל מאודה ונשמתה, ובצעד חריג שאפיין את מעגן מיכאל של אז, נשלחה ללמוד תחריט בפריז למשך 6 חודשים, כשהיא משאירה מאחוריה את אבא והילדים. חוויה זו הייתה משמעותית מאוד בחייה ולמרות הקושי של הניתוק מהמשפחה, דיברה עליה בהתרגשות עד היום.
תאוות הנדודים הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם המשותפים של הורינו. מהפעם הראשונה בה נסעו לצפון אירופה בשנות ה-80, ומאז ש"נפתח התיאבון" נסעו בהמשך בכל העולם בעקבות הטבע, התרבויות והציפורים. ייזכרו בפולקלור המשפחתי טיול המוצ'ילרים לדרום אמריקה בסוף שנות החמישים לחייהם, וטיול אוהלים באיטליה כשהיו כבר כמעט בני 70, עליו ננזפו בחומרה עקב החשש להיתפסות הגב של אמא שסבלה מפריצת דיסק. ההורים הצעירים שלנו כמובן חייכו אלינו בביטול, המשיכו בשלהם וחזרו עמוסי חוויות מהפליאה שגילו יושבי הקמפינגים שהופתעו למצוא זוג זקנים נמרצים באוהל השכן.

במהלך השנים ידעה אמא לשלב את האמנות בחיים הקיבוציים. מילאה תפקידים ציבוריים כגון ריכוז תרבות במסגרתו ייסדה את מועדון החברים במתכונתו הנוכחית ואת הקמתה של הגלריה מתחת לאולם סנפיר, והממסד הקיבוצי תמך בה כשקיבלה במשך תקופות ארוכות ימי אמנות שהוקדשו ליצירה ועשייה.
בשנות העבודה שלפני הפנסיה עבדה אמא מספר שעות בשבוע במחלקת ההרכבה של הפיוז'ן בפלסאון, שם מצאה הנאה רבה בחבריה לעבודה, ואף התקשתה לעזוב עם יציאה לפנסיה.
שנות ה-40 לחייה החלה במסע החיים הבריאים שעדיין לא היו פופולריים באותה התקופה, והייתה בין הצמחונים הראשונים בקיבוץ, ואף הקפידה באדיקות על פעילות גופנית. עם השנים הצטרף גם אבא למסע, שהוכיח את עצמו באיכות חיים נדירה לגילם. לא תמיד היה לנו קל עם שני הזקנים שהתעקשו לאכול עלים וזירעונים, אך אנו מאושרים מכך שבמותה העניקה אמא חיים חדשים ל-4 אנשים וייתכן שיותר, שזכו לתרומת איברים ממנה.
אמא עשתה הכל תמיד בגדול והייתה אדם חולם ויצירתי מאוד כל חייה. בשבועות האחרונים חוותה אמא אושר גדול בהשתתפותה בפרוייקטים של "יוצרים מקום" ושבוע הוותיק בו קיבלה תחושת הכרה וחיבוק גדול מהקהילה בה אנו חיים. היא התרגשה מאוד גם לקראת פרוייקט מוזיקלי אמנותי עם נתלי וצביקה שלצערנו לא הספיק לצאת לפועל. 

האירוע ביום חמישי האחרון תפס אותנו מופתעים והמומים. עם זאת אנו רוצים להאמין שאמא הייתה שמחה בדרך שבה הלכה, בשלווה, ללא סבל ובנחת.
היית לנו אמא בלתי שגרתית, לא תמיד קלה לעיכול והכלה, אך תמיד מהווה מקור לגאווה והשראה. לימדת אותנו שאין מקום שהוא רחוק מדי ושאם רוצים משהו באמת צריך לשעוט קדימה לעבר היעד ולא להניח לשום דבר לעמוד בדרכנו.

את ואבא הראיתם לנו מה מהותה של אהבת אמת ואנו נשתדל למלא אצלו את החסר למרות שברור לנו מראש שזה כמובן בלתי אפשרי.

זכינו כולנו להיפרד ממך, יפה שלווה ואצילית, שוכבת לך במיטה ולא מודעת כלל לכל הדרמה סביבך. מנחם אותנו לדעת שבטח היית מאושרת לראות איך כולנו התייצבנו יחד לצידך וחיזקנו אחד את השני לאורך כל חמשת הימים ההזויים האחרונים שעברו עלינו.

ובזמן שאני כותבת שורות אלה ניסיתי להיזכר מה המשפט שמתחבר יותר מכל עם אמא הרי הוא: "אל תאמין למראה עיניך. כל שהן מראות לך הוא גבול בלבד. התבונן בכוח הבנתך, גלה את הדברים הידועים לך מכבר ותמצא את הדרך לעוף." מתוך ג'ונתן ליווינגסטון – השחף.
 עמית ,אייל ,לילך ,ישי .
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 כתבה יעל – נכדתה של לאה

סבתא לאה.
את תמיד איתי בליבי ובמחשבותיי. כאילו לא הלכת..

את כל כך מוחשית, אני רק עוצמת את עיני וקולך מתנגן לי בראש, כאילו הנך כאן עכשיו יושבת מולי, משתפת אותי שהים לך לחש כשביקרת אותו הבוקר בחטף. ועיני מתמלאות בדמעות, וגעגוע מהול עצב עמוק, והמון אהבה גדולה אליך סבתא יקרה.
מתגעגעת לחיבור העמוק, להבנה מעבר למילים, ולהכלה זו את זו, ולחיים, שתמיד היתה בינינו.
תמיד אמרת לי-מחר יום חדש לטוב ולרע. זה לא נורא ליפול, משם תגיע הצמיחה.
אני מפליגה איתך במחשבותיי לרגע אחורה בזמן, זה התחיל את בוודאי זוכרת, לפני 36 שנים, כשפקחתי את עיני וראיתי אותך אליי מחייכת,  אומנם הייתי רק תינוקת קטנה, כבר אז עמוק בפנים ידעתי שזכיתי בך.
המון זיכרונות מהילדות מציפים אותי, וכולם קשורים בך.
הסוסה סוסילה שביקרה אותנו בכל שישי בערב, היית מציירת אותה מדמיונך העשיר על פני הדף ותוך כדי ממציאה עליה סיפור, והיינו הנכדים יושבים מוקסמים ומרותקים.
מרק הירקות של שבת בצהריים.
הביקורים שלי אצלך בסטודיו חרוטים לי היטב. היית משתפת אותי בציורים ובתערוכות, והיה כל כך מעניין להקשיב לך, כי לכל ציור תמיד היה מאחוריו סיפור מתוך חוויות משותפות שלך ושל סבא בעולם.
וכשהייתם נוסעים, בתור ילדה תמיד הרגשתי שהזמן הוא נצח.
סבתא שלי המדהימה, הלוחמת.
את שחיית את חייך כפי שרצית, לפי האמונות שלך והחזון שלך.
והלכת בשיאך, פורחת ומאושרת.
ואז פתאום "הנצח" קטף אותך ללא הכנה מוקדמת
אני מתנחמת בכך שלא סבלת הרבה באותם רגעים, ועכשיו הנך במקום שכולו טוב.
את חלק בלתי נפרד ממני,
תמיד היית, ותמיד תהיי.
את תמיד איתי.
נכדתך האוהבת יעל.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כתבה יולי – נכדתה של לאה

איך שם? מטפלים בך יפה?  בטח כבר כבשת את כולם, יושבת עם הגדולים שהלכו מעולמנו לאחרונה, דנים בחיים שלכם,במה שעברתם ואת מספרת להם על החצי שנה בפריז שהקיבוץ שלח אותך כדי להשקיע בציור,  בטח את כבר משוויצה בכל אחד מאיתנו, הנכדים שלך, כל אחד במה שהוא עושה ומתגלה בנו כמו שאני הייתי מתגאה בך בכל שלב בחיי.
עוד לא הספקתי להראות לך את התמונות מברלין, רק דיברנו עליהן, ביום שני כשישבתי אצלכם.
הפעם אחרונה שדיברנו הייתה מן שלום שלום כשיצאתי לרוץ ופגשתי אותך בדרך.
מאז יום חמישי אני מבקרת אצלך כמעט כל יום, יום אחד פספסתי אבל רק כי ביקשו שלא נבוא.
לדבר איתך היה לי קצת יותר קשה כשאת שכבת שם על המיטה ולא הגבת, מחוברת לכל כך הרבה צינורות.
כל תנועה שראינו אותך עושה חשבנו שאולי את מגיבה אלינו בכל זאת משדרת איזו אות, אבל כבר ידענו שכל רגע כנראה יהיה האחרון.

סבתא, מי יגיד לי עכשיו איזה יופי אני נראית ואיזה יפות השיניים שלי נראות גם אחרי 5 שנים, כל פעם מחדש?
את יודעת, שכשידענו כבר כמה המצב שלך קשה אני ותומר דיברנו על זה שכמה טוב שדיברת כל כך הרבה גם כשלא היינו הכי קשובים, כולנו כבר ידענו בדיוק מה לעשות אם יקרה מצב כזה, למרות שחשבנו שאת תחיי לנצח, או לפחות יקרה לך כמו שקרה לסבא אליעזר ופשוט תלכי לישון.
את יודעת? אפילו הצלחת לאחד את המשפחה קצת, ועל זה באמת שאפו.
תודה לך על 19 וחצי שנה שהיית סבתא שלי, באמת שהייתי גאה ומתגאה בך גם מבלי שתדעי. שבכל דבר שהיה לי קשור לאומנות, בבי"ס, בעבודה ובמלא דברים תמיד רציתי לקחת אותם אלייך שתראי ותדגימי.  סבתא את באמת אחת ויחידה.
לא ייאמן איך בשיא שלך בשנים האחרונות, פתאום נעלמת. סיימת ב"שואו" גדול ומפתיע, כמו שאת יודעת. מדהים איך אישה בריאה כמוך בגיל  וחצי 81 שעוד עשתה הליכה באותו יום, ודיברה עם אנשים, פתאום נעלמה.
סבתא, שתדעי שאני לא אזכור אותך כמו בזיכרון האחרון ממך עם הצינורות, אני אזכור אותך הסבתא שעשתה הליכות עד היום האחרון, שדאגה לעצמה הכי שאפשר, שהתגאתה כמה היא בריאה ושמורה ונראית טוב ולא כמו בני גילה.
סבתא, קשה לי לכתוב לך בלי לבכות, אני כבר מתגעגעת, שתדעי שלסבא אנחנו דואגים המון, כולם מסביבו ודואגים לו, אפילו ביום שני באו ישי וורד והבנות, וניסו לשמח אותו, תמר אמרה לו מזל טוב וניסתה לעודד אותו, אבל הוא עצוב ואנחנו מסביבו כל הזמן, אז אל תדאגי.
סבתא שתדעי שעם מותך הצלת חיים, לפחות 6 אנשים יוכלו להתחיל את השנה עם איברים חדשים ובריאים בזכותך.

סבתא, תהיי שקטה שם למעלה, הכל בטיפול מבטיחה לך! מוסרת לך נשיקות וחיבוקים מפה.

אוהבת המון וכבר מתגעגעת, יולה.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 כתב ריף – נכדה של לאה

לסבתא,
רציתי לומר לך תודה על המון דברים:
על השיחות שניהלנו, את, אני וסבא על נסיעות ועל החיים.
על ההתעניינות הרבה שגילית בגלישת גלים ובמצב הים בכלל בכל יום. שמחתי שתמיד סבא ואת דיווחתם לי מה התחזית ואם יש תקווה שיהיו היום גלים אחרי ההליכה היומית שלך בים.
על זה שהיית גאה בי בכל מה שעשיתי גם אם לא היה משהו מיוחד.
על ששיתפת אותי בתכניות שלך בציור, בטיולים בעולם ובחוויות חדשות בכלל.
על סוכריות הגומי שתמיד חיכו לי בארון המטבח.
על ההשראה שנתת לי לאורך כל השנים, כאשר הייתי רואה אותך הולכת על החוף כשגלשתי בבקרים, או כששמעתי שנסעת פעם לחיות בפריז חצי שנה כדי ללמוד משהו שאהבת, בגלל שזה משהו שגם אני חולם לעשות – והיה לי כיף לחלום איתך ולדבר על זה יחד ועל העתיד כשאוכל לחיות ולגלוש במקומות שהיום אני יכול רק לראות באינטרנט. 

לסיום, תודה לך סבתא לאה על 16 שנים שהיית סבתא שלי. אני מודה לך על כל הרגעים היפים שלנו ביחד.

תהיי בטוחה שלא אשכח אותך אף פעם ואמשיך לבקר את סבא ואשאר איתך בקשר גם כשאת לא כאן למטה.

מריף.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבת משפחה,
חמה ------  ישעיהו פוס (לבנה).

נכדתה ---- יעל מיצקין סלע