חיפוש


יום רביעי, 16 אוקטובר2019
בגדהושא
30010203040506
07080910111213
14151617181920
21222324252627
28293031010203

כהנוביץ ורדה 2015-1924

שם משפחה כהנוביץ  
שם פרטי ורדה 
תאריך לידה 24.4.1924 כ'בניסן תרפ'ד 
תאריך פטירה 9.2.2015 כ' בשבט תשע'ה 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

אימא יקרה שלי,

נולדת ב- 24.4.1924 לאמך חוה ולאביך אברהם, שהיו ממייסדי בנימינה, שכם לשכם עם אחותך התאומה עדנה.

המקום שבו הגחתן לעולם היה כאן למעלה, בבית החולים ליולדות בזיכרון יעקב.

גדלתן בילדות מאושרת במשק החקלאי של הוריכן בבנימינה ומדי פעם יצאתן לגלות בחיפה מפאת המלריה שאיימה לפגוע בתושבי המקום.

בית הספר היסודי היה במושבה אך לבית הספר התיכון הייתן צריכות להרחיק עד פרדס חנה לבית הספר החקלאי שאליו הייתן מגיעות לעיתים באוטובוס ולעיתים ברגל.

הייתן שותפות להגנה בהשתתפותכן בקבוצת האיתות.

עם סיום חוק לימודיכן, הלכת את לסמינר למורות לוינסקי בתל-אביב וחזרת ללמד את הילדים בכרכור.

בעודך צועדת עם חברתך, פגשת ברחוב בבנימינה את לן, חייל בריטי ונשבית בקסמיו. בעקבותיו התגייסת ל- ATS - חיל הנשים בצבא הבריטי ושרתת במצרים. עם שחרורך, נסעת בעקבות לן לאנגליה, ושם חיפשת את מקומך ולא מצאת. בחרת לחזור ארצה וחברת לאחותך עדנה שהזמינה אותך אליה לקבוצת הצופים א' ששהתה בגבעת הקיבוצים ברחובות בהמתינה לעליה לקרקע.

ואז נולדה רותי בתך. ובשלב מסוים חברת לצבי והפכתם לזוג.

עם העלייה לקרקע במעגן מיכאל שימשת כרכזת הקניות של הקיבוץ. יצאת ללימודי אחות ושימשת כאחות במרפאת הקיבוץ.

ונולדה בתך השנייה, דפני.

ואת המשכת בדרכך כסייעת השיניים, ואח"כ המשכת בהשלמת לימודייך כאחות והלכת לעבוד במחוזות אחרים. לא שקטת על שמרייך ונהיית קוסמטיקאית, בהקימך את מכון היופי הראשון במעגן מיכאל.

כקוסמטיקאית שימשת גם כבוחנת ואז גם יצאת לעבודה בתנועה הקיבוצית והיית ועדת הקוסמטיקה הבין קיבוצית, שם היית לעזר לקוסמטיקאיות רבות ששימשת להן אוזן קשבת ותמכת בהן.

בינתיים נולדו לרותי ואמנון הבנות הדס, שלומית ומיכל. לדפני ואמנון נולדו ניצן, נטע וירון ואח"כ, אחרי שחיכית שנים רבות, נולדו גם הנינים.

כשיצאת לבסוף מהקוסמטיקה, הצטרפת לעובדות המחסן המסורות עד שהגיע הרגע בו מוחך כבר התעייף ובעזרתה ותמיכתה של ג'נט המטפלת המסורה שלך, תפקדת מהבית כשאינך מוותרת על הפעילות במועדון צוותא או כמו שג'נט אומרת: מועדון סבתא.

הגעת לגיל 90 והיינו לקראת 91 ואז בגד בך גופך ואת נפרדת מאתנו, מהעולם הזה, ועברת למקום טוב יותר ואת עכשיו בטוב.

אני רוצה להודות לחברים הרבים שליוו את אימא לאורך חייה, לכל הצוותים במרפאה, במועדון צוותא ובגיל השלישי.

לבסוף אני רוצה לתת חיבוק גדול, חם ומנחם לדודתי היקרה עדנה, ומבקשת שתשמרי על עצמך. הפרידה קשה מנשוא.

באהבה, מכל המשפחה

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 סבתא ורדה
גדלה באדמה הפרועה והבתולית של בנימינה, בתחילת המאה. בתמונות ניתן לראות את התאומות, ורדה ועדנה, עומדות ליד צריף ועץ אראוקריה, וסביב המרחבים הפתוחים, שהמשימה המשפחתית והלאומית למלא אותם מילאה גם את חיי הילדות ועיצבה את תודעתן לחיים של עשיה מתמדת. האופק הנפרש אולי גם מילא את הילדה האנרגטית והחריפה הזו בתחושה שהיא מעצבת את המציאות, והיא קובעת את החוקים. אני אוהבת את הסיפור של עדנה על עבודתן בקטיף היסמין: "הם כולם חשבו שאנחנו קוטפות, אבל אנחנו רק הרחנו". בגשטלט התאומי המדהים שלהן, הן קבעו את החוקים בחוצפה שובת לב, ואף אחד לא יגיד להן. כך, כשהפכה לנערה והתאהבה בחייל של האויב הבריטי לא חשבה פעמיים. היא בחרה, וזהו. לדעתי, הבחירה הזו, הנמהרת, היא התפנית המשמעותית ביותר של חייה, ששינתה אותה לעד ועיצבה מחדש את תודעתה ואת מסלולה בחיים. היא חזרה מהממלכה הבריטית לארץ, ופתחה דף חדש מלא כאב ותקווה שגם בו, היא קובעת את החוקים ובוראת את המציאות.

הבחירה שלה היתה ברורה – היא שייכת בכל נשמתה למשפחה בבנימינה, למעגל החברתי שלה בקיבוץ, להתיישבות, לעבודה, לעשייה – אבל לא למשפחה שהביאה לעולם בעצמה. וכך, תמיד גדלתי בהרגשה שסבתא שלי, לא שייכת לי. ניסיתי להבין את עוצמת העולמות שלקחו אותה ממני, במה עלי להתחרות, ונואשתי כי ידעתי שאין סיכוי. היא בחרה.

אני יושבת שבעה על סבתא, חופרת שוב ושוב בתמונות הישנות, ומתמלאת בתחושת החמצה – כמה נלקח ממני, כמה מתנות בוזבזו והושלכו לצד כחסרות ערך – שבט נשי ענק שהוקם בציר בנימינה-גבעת עדה-מעגן מיכאל. כמה הייתי יכולה ללמוד מהנשים הללו, לקבל תמיכה והדרכה בעולם, להיבנות כאישה בעלת עוגן יציב ותומך; השכל החריף והלמידה המתמדת. כמה ידע היתה יכולה להעביר לי, ללמד אותי; המורשת והמקום המשמעותי בבניית המדינה. כמה סיפורים הייתי יכולה להוריש לדורות הבאים, אם רק הייתי מרגישה שהם באמת שייכים גם לי.

תשעים שנה בעולם. שנים מלאות באהבה ואכזבה, ביצירה וחורבן, בתקווה ויאוש, בעולמות נבנים ומתפוררים. בסופו של דבר, אני חושבת, ורדה כהנוביץ' כנראה עשתה כמיטב יכולתה.

בימיה האחרונים נכנסתי לחייה בצורה משמעותית, כמעט ללא ידיעתה, וניסיתי להקל כמה שיכולתי על סבלה שהיה כל כך קשה לה ולכולנו. כי בכל זאת, אולי היא לא היתה שלי אבל אני כן שלה, אני בוחרת במשפחה. ואולי, אחרי הכל זה משהו שהיא כן הצליחה להוריש לי: את המרחב האינסופי שנמתח מצריף ועץ אראוקריה, ובו אני בוראת את המציאות, ואף אחד לא יגיד לי.

בבוקר פטירתה, באתי לאסוף את עדנה לפרידה, והיא מתארגנת בחופזה וכמובן נזכרת שצריך דבר ראשון לספר לורדה... ואז שוב נזכרת. אני רוצה לומר לעדנה: אני בטוחה שעוד תיפגשו.

ולאמי ודודתי, שיתמותן כעת מלאה: יש לנו זו את רעותה.

באותו בוקר, דמותה של סבתא על המיטה בבית הסיעודי נראתה כה רגועה, רגע אחרי תומו של המסע המטורף הזה, שנקרא חיים. תווי פניה, ראשה, גופה, שהיו כה מוכרים לי, נראו לפתע כתחפושת שהושלה והונחה בצד. ובחלל החדר התרגשות ותכונה.

אני מאחלת לנשמתה המשך מסע מוצלח.

תודה לך, סבתא, על כל השיעורים שלימדת אותי.

שלומית.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מה למדתי מדודה ווה?

למדתי שיהיה בסדר. שהחיים טובים ומלאים בהפתעות, מתנות והנאות מכל הסוגים, ושצריך ליטול ולטעום מהן ללא שום היסוס או אשמה. שלכל בעיה כמעט יש פתרון. מה שלא עושה הטבע יעשה הצבע. קצת משחה, קצת לכה, קצת קרם – והכל יהיה הרבה יותר טוב ויפה. לכל דבר יש איזה כדור או גלולה. החל מכאב בטן וכלה בגלולה נגד הריון או משהו לאף שרוף ושפתיים יבשות.

אבל נוסף לתכנו האופטימי והחיובי של השיעור הזה עצמו, למדתי מווה משהו עוד יותר חשוב, והוא שאת ההנאות, ההפתעות והשיפורים האלה שהחיים מציעים לנו אפשר ליטול אפילו אם החברה מסביב מסתכלת עליהם בחשדנות, לגלוג, או אפילו גינוי והאשמה כלשהם. כלומר, את עבודתך ותפקידייך אין שום ספק שעלייך למלא בנאמנות ובמסירות, אבל מה שקורה אחרי העבודה הוא עניינך שלך, ולאיש אין זכות לקבוע לך מה טוב ומה רע. כך, כשפשטות עד כדי חומרה היו סגנון הלבוש והקישוט של החברה בקיבוץ, ווה לא היססה לטפח את ציפורניה, לצבוע את השפתיים ולענוד שרשרת זהב דקיקה עם מין כדור זהב כזה שהרהיב והפליא את נפש הילדה הקיבוצית שהייתי אז. מאוחר יותר, היא לאט לאט הפכה מרד נועז וחצוף זה לחלק בלתי נפרד מההוויה הקיבוצית כשהחלה לטפל ביופיין של כל נשות הקיבוץ בחדר הקוסמטיקה שהקימה. אותו דבר לגבי נהיגה במכונית. אני זוכרת אותנו נוסעות לבנימינה כשהנהגים במכוניות הסמוכות מלגלגים וצועקים "גברת תחזרי למטבח", או משהו מסוג זה. אבל הדודה ווה צפצפה עליהם כמובן, וזה עשה עליי רושם עצום, כי תמיד הייתי כזו קונפורמיסטית ופוחדת פחד מוות מ"מה יגידו".

כשקראתי בילדותי את "אילן גדל בברוקלין" חשבתי, בקצת רגש אשמה, שהדודה פפהלה (כפי שקראתי לה אז) דומה לדודה סיסי שבספר. הדודה סיסי הייתה שובבה, נועזת ובלתי קונפורמיסטית מכל מיני בחינות שאז, כשהייתי ילדה קטנה ופוריטנית, נראו לי מאיימות ומסתוריות. היום אני יודעת שזכיתי בדודה חלוצה, אמיצת-לב, בעלת מחשבה עצמאית לגמרי, פמיניסטית לפני שהיה מושג כזה בעולם, שסללה דרכים חדשות לאישה הקיבוצית והעשירה את עולמה.

ולי אישית הראתה תמיד שאפשר אחרת. שמותר אחרת. שכדאי ורצוי אחרת. וזו מתנה יקרה וחשובה מאד בעולם שבו ההליכה עם הזרם לעתים קרובות קלה יותר וזוכה לעידוד רב יותר.

בשנים האחרונות, אפילו אחרי שהחיים שלה השתנו לחלוטין והיא איבדה את העצמאות שהייתה כל כך יקרה לה, כל פעם שטלפנתי אליה ושאלתי מה שלומה היא תמיד ענתה: "הזמן עובר מהר מדי, החיים עוברים מהר מדי."

נעמי (הבת של עדנה).

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה 

אחותה -------- אורן עדנה


סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  04/06/2015
קרבה: חברה
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 
 
בניית אתרים