סבתא וסבא של פייגי גרו בחווה קטנה בעיר קובנה בליטה עם שתי הבנות שלהן – בלה וסופי,  הן היו אחיות תאומות לא זהות. היתה להם פרה אחת ותרנגולות וגידלו ירקות, ועשו לבד את כל הלחמים הגבינות והחלב. בלה היתה אישה שאהבה לבשל ולאפות ולהיות בבית לעומת אחותה סופי שטיפלה בחיות וטיפסה על עצים. היא היתה ממש טומבוי.

המשפחה מאד סבלה מהפוגרומים כאשר הקוזאקים היו באים על סוסים לכפר כדי לחפש יהודים. למזלם הם הצליחו להתחבא כל פעם במרתף ולא התגלו. כשפרצה מלחמת רוסיה-יפן גייסו את כל הגברים לצבא אבל אברהם הסבא החליט לעזוב את הכל ונסע לגלזגו סקוטלנד, לחפש חיים חדשים ועבודה. ב1912 אשתו נפטרה והבנות נשארו לבד, הן מכרו את החווה, את הבית ואת כל החיות שהיו להם וזה היה מאד קשה ועצוב, ובגיל 16 נסעו לסקוטלנד להתאחד עם אבא שלהם.

עברו שנים ובלה התחתנה עם משה ויינטרוב, שהגיע לגלזגו מהעיר לודז' בפולין.  נולדו להם שישה ילדים: מלקה, סולומון, פייגי (אמא של קרול), בריל, ריימונד ודויד. ב-1933 נפטרה בלה ומשה נשאר לבד עם שישה ילדים לגדל. אמא שלי פייגי הייתה אז רק בת 11. אחותה התאומה של בלה, סופי, באה לעזור למשפחה ובסופו של דבר משה התחתן איתה ב-1948. פייגי תמיד סיפרה על הטיפול המסור של סופי ושהיא לימדה אותה לסרוג ולתפור ולבשל (וגם לטפס על עצים !!!) ושהיא העניקה לה הרבה ביטחון ואהבה.

ב-1936 פייגי בת ה-14 עזבה את בית הספר והלכה לעבוד במפעל לתפירת בגדים.  היא עבדה שישה ימים בשבוע מ-8 בבוקר עד 18:00 בערב וגם למדה בערבים קורס תפירה ומאד מאד נהנתה והיא היתה תופרת את כל הבגדים לאחים שלה. פייגי מאד אהבה לטייל ובסופי שבוע היתה מטפסת על ההרים היפים של סקוטלנד וישנה באכסניות נוער. ככה היא הכירה את כל מקומות הטבע היפים בסקוטלנד. כאשר התחילה מלחמת העולם השנייה התחילו לעבוד יום ולילה במפעל כדי לתפור בגדים לחיילים ובסופי שבוע עבדה כטלפנית בשרות כיבוי שריפות, כי נפלו הרבה פצצות בגלזגו בזמן המלחמה. 

יום אחד בדרך הביתה מהעבודה פגשה את אבא שלי חיים – הוא היה בחיל הים והיה בחופש מהמלחמה.

הוא היה יפה וגבוה והזמין את אמא שלי לצאת איתו וככה התחילה האהבה ביניהם. הם אהבו מאד לצאת לתאטרון ולריקודים סלוניים. חיים היה מספר לה על ההרפתקאות שלו בהפלגות המסוכנות כאשר הם ברחו מהספינות הגרמניות בים הפתוח ובכל המדינות שהוא הפליג עליהן...

חיים חזר לספינה שלו בחיל הים עם תמונה של פייגי בכיס וחזר למלחמה.

לאחר 6 חודשים פייגי קיבלה גלויה שהוא הפליג צפונית לסקפה פלו ומשם לרוסיה עם תחמושת והשתתף בפלישה לצפון אפריקה  - הספינה ספגה פגז  וטבעה, אבל חיים ניצל.  ב-1942 הם התחתנו ונולדו הילדים – בריאן, קרול ולואיז. חיים נפטר עקב מחלה קשה, ופייגי טיפלה בו במסירות ואהבה. היא חזרה לעבודה אחרי הרבה שנים של טיפול בילדים בבית ועבדה בחנות שמכרה ציוד לתרמילאים. היא אהבה את המקום הזה מאד ותמיד שאלה לאן נוסעים ולאיזה מדינות.

לפני 10 שנים פייגי באה לגור איתנו בקיבוץ ואלו היו שנים יפות בשבילה. אהבה מאד את הדירה הקטנה שלה ואת מועדון ההורים. היו לה הרבה חברות במיוחד גולדי האמא של דיאן. היא נהנתה מכל רגע עם הילדים, הנכדים והנינים. היתה שותפה בכל החגים והארועים בקיבוץ.

בבית כרמל נהנתה מטיפול אוהב ומסור של הצוות, תמיד אמרה שלום יפה לכולם והכי חשוב תמיד חייכה. וככה נזכור אותה תמיד עם החיוך היפה שלה.

מתגעגעים ואוהבים,   
כל המשפחה
-----------------------------------------------

סבתא פייגי שלנו,

איזו סבתא!!! החיוך הגדול והנצחי שלך...ככה תמיד נזכור אותך. כל כך יפה, נעימה, צנועה ואהובה, אף פעם לא מתלוננת על כלום.

סבתא האהובה שלנו, איזו אישה, תמיד שידרת לנו רוגע, צניעות ושלווה. אנחנו כל כך שמחים שאמא הביאה אותך לארץ ויכולנו ליהנות ממך 11 שנה. אני כל כך גאה באמא ואבא על איך שהם טיפלו בך ודאגו לך..

היית צריכה לראות איך העובדים בבית הסעודי דאגו לך עד היום האחרון וכמה הם בכו כשקיבלו את הבשורה, כל כך אהבו אותך. מי יקבל את פניהם בחיוך רחב מידי יום? מי ישיר איתם וימחא איתם כפיים בקבלת שבת כל יום שישי? כל כך אופייני לך שעוד באותו יום כמה שעות לפני שהמצב הדרדר שרת וצחקת עם דויד כמו שתמיד אהבת. ככה תמיד נזכור אותך שמחה ומחייכת.

מיום חמישי כולנו יושבים לידך, בוכים, צוחקים, שרים לך ומשמיעים לך שירים שאהבת ובעיקר מסרבים לעזוב אותך סבתא אהובה שלנו. ביום חמישי הרופא הגיע לבקר אותך ופשוט לא האמין כמה את חזקה ואיך הלב שלך ממשיך להילחם, ממש היה בהלם, אבל אני לא, כי אני מכירה אותך ויודעת כמה את חזקה, עד לפני שנה היית מנצחת אותי ב"הורדת ידיים".

הימים האחרונים היו מאוד קשים, לראות אותך במצב הזה ולראות איך את נלחמת לנשום עוד קצת. אבל ככה היית תמיד, חזקה עם לב צעיר. ישבנו איתך וסירבנו ללכת, כל כך אוהבים אותך, כמה נשיקות נתנו לך. אני בטוחה שהרגשת את האהבה שהיתה סביבך איך אפשר שלא. היה נראה שאת עוד קצת מבינה ולפעמים גם מנסה להגיד משהו.

בארבע לפנות בוקר, אמא התקשרה להגיד שזהו... באנו כולנו לתת לך עוד מיליון חיבוקים ונשיקות כי איך אפשר להיפרד ממך. יודעים שעכשיו את בעולם טוב ושקט כמו שמגיע לך. מבטיחים לך שנמשיך את הדרך שלך, דרך של צניעות, טוב לב והרבה אהבה - עשית את שלך והשארת אחרייך משפחה גדולה, שמחה ומלוכדת.

תנוחי על משכבך בשלום סבתא שלנו

אוהבים אותך מאוד ותמיד תישארי בליבנו,

הנכדים אסף, אליאב ואורלי