חיפוש


יום רביעי, 24 אפריל2019
בגדהושא
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29300102030405

קאלו קלרה 1923-2014

שם משפחה קאלו 
שם פרטי קלרה 
תאריך לידה 11.3.1923 כ"ג אדר תרפ"ג 
תאריך פטירה 20.3.2014 י"ט אדר ב' תשע"ד 

הספד 


צ'או מאמא,

לצערנו, הגענו גם ליום הזה, אחרי 91 שנה.

שלא כמו לפני שנה, כשקרובים וחברים הגיעו לחגוג את יום הולדתך ולאחל לך עוד שנים ארוכות של נחת ושלווה, 
הרי שהיום התאספנו כאן כולנו כדי לתת לך את הכבוד אחרון שמגיע לך.

לאורך 91 השנים האלו, הרבה עבר עלייך מאורעות יפים ומשמחים, ולצידם קשיים ואובדנים. 

נולדת במשפחה טובה בכפר המפורסם ביותר של יהדות איטליה, פיטיגליאנו, "ירושלים הקטנה” כך הוא נקרא,
כפר 
שממוקם על צוק בדרום טוסקנה, עם עבר היסטורי מפואר בימי הביניים.
אהבת מאד את הכפר שלך, ומאוחר יותר הזכרת אותו בכל מפגש עם חברים וקרובים, בשנים האחרונות רצית לדעת עליו עוד ועוד.
בזמן ילדותך ובזמן שהיית בבית הספר היסודי, התחילה התקופה של השלטון הפשיסטי של מוסוליני.
אחרי בית הספר היסודי, עברת לחיות בבית של הדודים מצד אבא, בכפר גלרטה, סמוך למילנו שבצפון איטליה,
ושם ס
יימת את לימודייך.
חזרת הביתה לכפר פיטיגליאנו כשבידך תעודה של מזכירה - והיית מאוד גאה.
היית נערה מאושרת וחשבת להתחיל לעבוד בבנק בו אביך היה מנהל.
בכפר גרו הרבה דודים מצד אמך וכן מצד אביך, ולכן היית מוקפת בהרבה בני דודים, שאיתם חלקת את ילדותך ונעורייך.
הקרבה למשפחתך והאהבה אליה ליוותה אותך תמיד.

ב-1938, עם הכרזת חוקי הגזע באיטליה, החיים שלך ושל המשפחה השתנו בין רגע.
ההורים שלך, כעובדי מדינה - אמך מורה, ואביך עובד בנק, סולקו מעבודתם תחת איומים ולצד אדישות מצד אוכלוסיית הכפר -
נאלצו לעזוב את המקום ולהשתקע בפירנצה, עיר גדולה יותר ואולי בטוחה יותר. 
היית רק בת עשרים כשהכרת את "פאפא" רנטו (Renato) שהיה מבוגר ממך ב-14 שנה, והתחתנתם,
למרות התקופה 
הקשה של המלחמה. הספקתם לבלות בירח דבש בטיול בערי הצפון, ובמיוחד בוונציה.

כשחזרתם מירח הדבש הזהירו אתכם השכנים שלא להיכנס הביתה, משום שהנאצים בעיר סימנו את הבית שלכם ואת שם המשפחה. נאלצתם לחפש מקלט אצל מכרים באזור כפרי מסביב לעיר, בעזרת ההורים של אבא. ההורים שלך
וכן חלק גדול של המשפחה הצליחו לברוח לשוויצריה, ומשם שלחו לך מכתב עם הסברים איך למצוא 
דרך להציל עצמכם,
לעבור את הגבול ולהצטרף אליהם. 
וכך, הצלחתם, את ופאפא רנטו, להגיע ברכבת לצפון ואחר כך המשכתם ברגל
בדרך מסוכנת ובעזרת מבריחים 
עברתם את הגבול וניצלתם.
היית בהריון מתקדם, כשאני ברחמך, וקיבלת טיפול ממש טוב בבית חולים בשוויץ, בו אני נולדתי, רחוק מאבא,
כי 
אותו שלחו למחנה פליטים אחר. לפעמים הצלחתם לראות אחד את השני.

התקופה של המלחמה באיטליה ואחריה התקופה בה היית פליטה במדינה זרה - השאירו בך חותמת קשה, רשמים 
ופחדים,
שסחבת אחר כך, לאורך המשך החיים.

בסוף המלחמה, בשנת 1945, חזרת לאיטליה ולעיר שלך פירנצה יחד עם אבא ואיתי, ושוב היית בהריון.
רוזי נולדה 
מספר חודשים אחר כך. 
העיר הייתה הרוסה ואתם בלי בית, בלי עבודה, בלי כסף... הייתם צריכים להתחיל הכל מהתחלה.
הסבים עזרו ולאט לאט המצב השתפר. אבא חזר לעבוד כסוכן מכירות ואת נשארת בבית לטפל בנו.
ב-1953 נולד גווידו, שקיבל את השם של הסבא.

עבודתו של אבא הייתה כרוכה בנסיעות רבות וארוכות ולכן פעמים רבות נשארת לבד, לפעמים גם שבוע רצוף,
והיית 
צריכה להתמודד מול אתגרים וקשיים לא פשוטים כדי להעניק לנו את הטיפול האופטימלי -
הן מבחינת הצרכים 
הפיזיים והן הנפשיים.
לאחר מספר שנים אבא נקלע לתאונת דרכים קשה מאוד, שאילצה אותו להיות מרותק למיטה במשך חודשים ארוכים
ונכה להמשך חייו.
התמודדת כגיבורה במצב הזה. אישה צעירה עם שלושה ילדים קטנים ובעל חולה, לא היססת לקחת את המושכות 
ולהוביל את המשפחה בצורה הטובה ביותר שיכולת, בעזרת האמצעים הדלים שהיו ברשותך.
בצער רב ובמחשבה ברורה שטובתנו היא היחידה העומדת אל מול עינייך, נפרדת מאתנו ממני ומרוזלבה, בני 12 ו-13, 
ושלחת אותנו לפנימיה בטורינו, כ-400 קילומטרים מהבית.
כך יכולת להקדיש יותר תשומת לב וטיפוח לאח הקטן שלנו ולאבא החולה.
אין לי ספק, שבלילות בכית הרבה מגעגועים ומהידיעה שאינך יכולה לראות אותנו יום יום ולהיות שותפה לצמיחה שלנו,
בשנים כל כך חשובות להתפתחותנו.
שמרנו על קשר בעזרת חלופת מכתבים, שהיו מגיעים לאחר זמן רב. חודש אחד בשנה, בקייץ, הייינו חוזרים הביתה, 
לחיק המשפחה.
גם כשאבא חזר לעבוד אחרי כשנתיים של ניתוחים וטיפולים, המצב לא השתפר ואת נשארת לעמוד אל מול
כל 
הלחצים וההתמודדויות היום יומיות. 

לאחר שרוזלבה ואני סיימנו את הלימודים והתחלנו לעבוד, הצלחנו לאחד את המשפחה שוב ואז, יחד עם גווידו הצעיר,
עברתם לגור יחד אתנו במילנו.

רוזלבה התחתנה ואני עליתי לארץ ולקיבוץ מעגן מיכאל.
את היית רק בת 47 כשפאפא רנטו נפטר בגיל 61.

לאחר שאבא עזב אותך, החלטת שמקומך בארץ, קרוב אלי וכך חיכית לסיום לימודיו של גווידו ועלית לארץ ולמעגן
מיכאל.

באולפן המורה שלך הייתה תמר ישובי וכל החברים הוותיקים של אז היו בגילך, כך שהקיבוץ איפשר את קליטתך. 
לא היה קל עבורך להבין את הקיבוץ של אותם ימים קיבוץ עם כללים נוקשים, בלי שפה מוכרת ובלי עזרה. 
גם אני הייתי חדש יחסית בקיבוץ והיה לי מאוד קשה לעזור לך. הייתי אז בתהליך של הקמת משפחה,
דורון ודקלה 
היו ילדים קטנים וכולנו היינו בשלבים של מאבק בין שתי תרבויות כל כך שונות, האירופית והישראלית קיבוצית. 

עבדת הרבה שנים, בהתחלה במטבח עם ג'ק לוי וגוידו ביאנקי, אחר כך בפלסאון במחלקת ההרכבה ובקפיטריה 
ובסוף - במועדון ההורים עם פיליס פורטוגלי. 
עבדת עוד שנים אחרי גיל הפנסיה ותרמת לקיבוץ את שנותייך הטובות.

המלחמות והאירועים הביטחוניים שקרו בארץ באותם זמנים השפיעו עליך מאד והחזירו אותך לתקופת המלחמה באירופה.
במלחמת יום הכיפורים, בשנת 73, גייסו אותי ואת גוידו ואת רק הגעת לקיבוץ ונשארת ללא תמיכה ממשית מאיש.

את הנפילה של נאור במלחמת לבנון השנייה לא הצלחת לעכל עד היום... רק לאחרונה, ממש לפני שמצבך הדרדר
ולפני שהפסקת לדבר, המחשבה שלך הייתה על נאור ושאלת אותי איך יכול להיות שדבר כזה קרה.

בעשרים השנים האחרונות המשכת להיות פעילה במיוחד במועדון ההורים, אצל דורית, וזכית לשבחים רבים מהמורות לעבודות יד. 

בשלוש השנים האחרונות עברת לבית הסיעודי וזה היה עוד שלב קשה בחייך.
לא קל לצמצם את הבית לחדר אחד, להפסיק לבשל ולהקפיד על חוקים של מקום חדש, אם כי זכית לחופש יחסי, 
משום שלא היית מטופלת סיעודית טיפוסית...

בקיבוץ זכית לסטטוס "הורה של חבר", משום שהגעת לקיבוץ בהיותך צעירה ועבדת תקופה משמעותית.
הסטטוס 
העניק לך זכויות השוות לחבר קיבוץ, אך ניטלה ממך זכות ההצבעה.
העובדה שלא אפשרו לך להיות חברת קיבוץ מאוד כאבה לך, לכן היום, כאן, אני, בנך, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, 
מקדיש לך את התואר של "חברה של כבוד" בקיבוץ מעגן מיכאל, מקום בו חיית 41 שנה.

מאמא,
בשנים האחרונות בהן היית ב"בית כרמל" באתי לבקר אותך כמעט מידי יום. הקשר בינינו התחזק,
דיברנו הרבה 
וניסיתי לעזור לך ככל יכולתי, להיות על ידך, להסביר לך מה כתוב בעיתונים, לעדכן אותך בספר חדש
או להביא לך 
מאכלים מיוחדים.
לא מזמן, בשבתות, במיוחד תודות לעזרתן של ציפה ואתי היית מבלה בחדר האוכל, ונהנית מהאוכל ובמיוחד מהקפה של סוף הארוחה, שציפה לא הייתה שוכחת להגיש לך.

נהנינו לראות איך מצאת עניין אפילו בטכנולוגיה חדשה וניסית להתמודד איתה. אהבת מאד לצלם, ועשית זאת אף מספר ימים
לפני שהגעת לבית חולים.

היום, אני כל כך מאושר, שחגגנו לך בגדול בדיוק לפני שנה את יום הולדתך ה-90.
הזיכרון היפה של אותו יום והחיוך שלך, מאמא, חיוך מלא נחת, יישארו תמיד בליבנו.

אי אפשר לומר שמחלה קשה היא ששברה אותך, אלא היתה זו הזקנה וההידרדרות של כל מערכות הגוף, שהחליטו
בשבילך על סיומם של חיים... וכך הלכת לך, בשקט, כפי שנהגת בחייך.

אם את רואה שם למעלה את נאור שלנו - תני לו חיבוק גדול. 

צ'או מאמא,

אבנר קאלו

------------------------------------------

מאמא,

קראתי בספר פתגם יהודי "האל המציא ויצר אמהות כי לא היה לו זמן לעשות את כל  בעצמו". והנה אמא שלנו קלרה,
שיתפה פעולה ו
הקימה משפחה גדולה.

החיים של אמנו לא היו קלים: היא נולדה מספר שנים בודדות לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה אבא שלה נפצע.
רק בת עשרים הייתה ובהריון עם הילד הראשון שלה וכבר היא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נאלצת לברוח לשווייץ.

קלרה הגיע לישראל לאחר מותו של פאפא רנאטו וראתה את ילדיה יוצאים למלחמה. ובמלחמה האחרונה איבדה נכד אהוב.
אפשר לומר שהקשיים הללו מלווים אותה לאורך הזמן, אבל הם לא כופפו אותה

אמא תמיד מצאה את עצמה משתמשת באנרגיה החיובית שיש לה כדי להתקדם ולספק את הצרכים הפנימיים
כמו קריאה, מוזיקה, עבודות יד  ובישול יצירתי.

כך גם בשנים שלאחר התאונה הקשה של אבא, אירוע קשה מאוד מכל הבחינות, והיא עדיין לא בת 40 שנה.

הבית שלנו בפירנצה היה תמיד פתוח לכל קרוב שעבר באזור לארוחות וללינה, דבר שהשפיע על האווירה הטובה בבית.

אימא שלנו תמיד אהבה את המשפחה והתחושה החזקה הזו שודרה גם אלינו. אנו, שלושת ילדיה, בחרנו דרכים שונות בחיים.
אבל זה לא ניתק אותנו האחד מהשני. לימדו אותנו שהמשפחה קודמת לכל.

לאמא קלרה ולפאפא רנאטו אנו חייבים את הערך זה בחיים ולנו החובה להעביר ערך זה הלאה לדורות הבאים
כך ששלום ואושר ישררו בבתינו.

יהיה זכרה ברוך.

רוזלבה (אחות של אבנר)

-----------------------------
בס"ד
כ"א אדר ב' תשע"ד
23.03.2014

בשעה קשה זו, שבה אנו מתייחדים עם זכרה של אמא ז"ל בבית העלמין בקיבוץ מעגן מיכאל,
יחד עם המשפחה והאורחים שהגיעו מקרוב ומרחוק, ברצוני להוסיף ולומר מספר מילים
לאחר שאחי ואחותי הביאו סקירה על כל הטלטלה שאמי עברה בשל רדיפת הנאצים וקשיים רבים אחרים בארץ ובחו"ל.

על שאלת הרבים, מה הטעם שהנשמה יורדת לעולם ומתלבשת בטיפה קטנה שממנה נברא "אדם" -
בעל אישיות פרטית מורכבת מרגשות, ומחשבות וכו', שברור שהנשמה הזו היא עיקר האדם והשאר נגרר אחריה.

אותה הנשמה, לאחר פרק זמן מסויים, שבה אל הבורא עם השכר של כל אותם הדברים שפעלה בעולם הזה
לטובת עצמה והמשפחה, ולטובת הכלל, וכמובן השכר מאותם הייסורים והסבל שעברה לאורך הדרך,
עקב הגלות המרה של החיים.

ועיקר הגלות היא שהבורא מסתתר, ועל כן המילה "עולם" נגזרת מלשון "העלם" - העלם האור שמעניק לנו חיים בכל רגע.

גוף האדם שהוא בעצמו דבר נפלא, לוקח חלק ניכר בשליחות זו ביחד עם הנשמה, והגוף טורח רבות לטובת הנשמה
שזוכה לעליה בזכותו.

לכן בתחיית המתים בורא העולם שהיום מסתתר, לעתיד לבוא מזמן שוב את הנשמה ביחד עם הגוף
על מנת לתת לו את השכר המגיע לו, לראות את האור הנפלא שיהיה אז בגלוי.

יהי רצון שדברים אלו יהיה לעילוי נשמת קלרה בת מרדכי ז"ל, ושנזכה לתחיית המתים בגאולה האמיתית והשלמה.

אסיים בזה ואודה לאחי אבנר ואחותי רוזלבה היקרים וכל האנשים וחברי הקיבוץ שעזרו ותמכו להיטיב עם אמא
בכל אותם השנים ששהתה במשק ובית כרמל.

משה גדליה ( גוידו)

ת.נ.צ.ב.ה
-----------------------------------------

קלריסה,

כמה נכנסת לי ללב.
ליוויתי אותך שנים רבות.

בהתחלה היה לי קשה לפענח אותך, להבין על מה את מדברת. לאט לאט הכרתי אותך, הבנתי את הלך המחשבה שלך
ולא יכולתי שלא להתאהב.

אשה חכמה, אוהבת ספר, עם הרבה תחומי עניין, אשה שכישרון האמנות זורם בעורקיה, עם חוש הומור.
סיפרת לי שוב ושוב, ולפרטי פרטים על פטליאנו, עיר הולדתך, ממש כאילו עזבת את המקום רק אתמול. כל כך מפורט
עד שיכולתי לדמיין את המקום העתיק הזה, לראות אותך כילדה מאושרת בחיק משפחתך. אני עדיין מקווה 
להגיע לשם יום אחד.

תמיד שמת לב לכולנו בבית כרמל. בכל פעם שהגעתי לבית כרמל ואמרת לי בקר טוב, החמאת לי על צבע החולצה, על העגילים החדשים, על התסרוקת. דבר לא נסתר מעינייך.
ולמרות כל אלה היית אשה בודדה בנשמתך.

תמיד אמרת לי ש"פָליט נשאר פליט" וככה חיית גם בינינו במעגן מיכאל. למרות שילדייך עטפו אותך באהבה ובדאגה,
למרות שבית כרמל נתן לך בית חם ואוהב, למרות הכל היתה בך תמיד איזו תחושת בדידות ועצב.
אני מאמינה שאם קורות חייך היו קלים יותר היית יכולה לממש הרבה יותר את יכולותייך הרבות ולהיות באמת
מה שאת - אשה מופלאה. 

חשבתי שתחיי לצידנו עוד שנים רבות ובכל זאת הגיל הכריע גם אותך.

אני אוהבת אותך באמת ומחבקת אותך בדרכך החדשה.

שלומית ישובי

 

 

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים