חיפוש


יום שישי, 13 דצמבר2019
אבגדהוש
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29303101020304

ברקוביץ דב 1932-2012

שם משפחה ברקוביץ 
שם פרטי דב 
תאריך לידה 13.01.1932 ה` שבט תרצ"ב 
תאריך פטירה 11.12.2012 כ"ז כסלו תשע"ג 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

אבא תמיד אמר שהוא לא מגיע ללוויות, כי באופן עקרוני, הוא מתנגד למוות.

אתמול, בביה"ח, כשעה לפני שנדם, אמרנו לו "אבא, אנחנו כולנו פה איתך". הוא השיב: "גם אני לא".

זאת אחת הלוויות הבודדות שהוא משתתף בהן. נקווה שאין לו התנגדות.

 אבא נולד בברוקלין, ניו- יורק, 1932, להורים מהגרים ממזרח אירופה.

מגיל צעיר היתה לו מודעות פוליטית ורגישות לעוולות חברתיות. בביה"ס היסודי, תלמידים אירים ואיטלקים התנכלו לו על רקע אנטישמי, לכן התחבר לילד שחור גדול. הילד הגן עליו ואבא, בתמורה, עזר לו בשיעורי בית.

בכיתה ו', בחיפושו אחר אמונה החליט בעצמו לעבור ללמוד בבית ספר יהודי דתי- ישיבת 'עץ ודעת' והכריח את משפחתו לעבור יחד אתו לעיר אחרת.

את הישיבה ואת אלוהים עזב כשנודעו מעשי הנאצים. הרב לא נתן תשובות מספקות לתמיהות התלמידים, ואבא הסיק שאלוהים הוא לא כל יכול, או שהוא לא רחמן.

בבית הספר קיבל מדליית הצטיינות בלימודי העברית ובטקס הסיום ישב על הבמה. ההורים שלו היו מאוד גאים בו ולקחו אותו לארוחת ערב חגיגית, שהקינוח בה היה סברס אחד מארץ ישראל.

אבא נשאר ציוני נלהב ועבר מתנועת השומר הדתי לשומר הצעיר. לפני עלייתו לארץ עזב את השומר הצעיר כי חייבו אותו לגלח את שפמו, ואבא, שלא היה מוכן לוותר על עקרונותיו- על השפם לא היה מוכן לוותר... מאז- ולתמיד.

בסיום בי"ס, בגיל 18, מימש את חלום נעוריו ועלה לישראל עם גרעין "דרור- הבונים" והקים את קיבוץ כיסופים, הנמצא סמוך לרצועת עזה. בהקמת כיסופים אבא חווה אחוות חלוצים, הגשים את עקרונותיו הסוציאליסטים והרגיש שהוא יוצר היסטוריה. הוא הקים את ענף הלול ובנה במו ידיו בית חם לאפרוחים.

בשנת 1953, בהיותו בן 21, פגש את ג'ודי - אמא. הם התאהבו באוהל החולים בקיבוץ, כאשר שניהם היו חולים בצהבת. אחרי שאבא הבריא הוא הביא לאמא מתנת החלמה- אפרוח מהלול.

אבא נשלח, מטעם הקיבוץ, ללמוד ביולוגיה והוראה באורנים. כשהיה צריך להגיש עבודה מעצבנת בקורס בפסיכולוגיה, הודיע למרצה שבמקום זה הוא יכתוב עבודה על החרקים בדרום פלשת. מחקר זה הוביל לתחביב שסחף את כל המשפחה- איסוף החרקים.

בשנת 1964 עברו אבא, אמא והבנים לקיבוץ מעגן מיכאל. תוך שנים ספורות אבא מצא את ייעודו כמורה באולפן, תפקיד שבו באו לידי ביטוי כל אמונותיו העמוקות- ציונות, אהבת הארץ וסוציאליזם, וכישוריו כמורה- כריזמטי, יצירתי ומסור לתלמידיו. 

אבא היה דמות בלתי נשכחת עבור תלמידיו. הם ראו בו מורה לחיים.

הנה שני מכתבים מתלמידיו, כדוגמאות מייצגות:

1995, בסיום אולפן: "לדב היקר, בחיים יש הרבה תחנות שעוצרים בהן, הרבה אנשים שפוגשים בדרכנו. בגללך חניית הביניים שעשיתי פה, באולפן, נתנה לי כח להאמין שעשיתי דבר נכון שעשיתי עלייה וגם חשק להמשיך הלאה, למדתי ממך לחפש ולמצוא יופי גם בשמחה וגם בתוגה. אני גאה שהכרתי אותך, תהיה תמיד בזכרוני. טניה".

ומייל שהגיע לפני שבועות אחדים לצוות האולפן בדף הפייסבוק של האולפן:

My Kita Aleph teacher for Ulpan 62 in 1989 was Dov Berkowitz. I was just thinking the other day and reminiscing about all the events of his life that he shared with us. Is he still alive and still living on the kibbutz? if so, please send him my regards from Jonathan Sadis. I don't know if he will remember me, but he was truly a remarkable man and my life was made richer by having him as my teacher.

 ב – 1968 התגלה מום בליבו של אבא והוא עבר ניתוח לב פתוח. למרות זאת, המשיך לעשן באדיקות. מותה של אמא, שותפתו הנאמנה לדרך, תרתי משמע, ערער את חייו, אך הוא הצליח להתגבר ומצא נחמה וגאווה בשבט שהוא ואמא יצרו וטיפחו. אנחנו, כל בני המשפחה, זכינו ליהנות מטוב לבו, חכמתו וחוש ההומור המיוחד שלו. הוא הקפיד לכנות עצמו אט"ש- אבא טוב שלנו, כינוי שאימצנו בשמחה.

למרות שבריאותו הלכה והתרופפה, אבא המשיך להיות צמא לדעת ובעל תאבון לכבש משובח, רעיונות מורכבים, תרבויות זרות ונופים מרהיבים, ובמיוחד התלהב מאפריקה, בה ביקר פעמים רבות.

אבא שיחק והתחרה בהצלחה במועדוני ברידג' שונים באזור במשך שנים רבות. כשהתקשה לצאת מהבית, התמיד לשחק באינטרנט מול שחקנים מכל רחבי העולם במשך כל שעות היממה. המשחק הסב לו הנאה רבה ועזר בשימור יכולתו השכלית.

רשימת תחלואיו של אבא מילאה כרכים שלמים, אך כנגד כל תורת ההסתברויות, הוא המשיך בחייו וידע להעריך כל יום נוסף, אליו התייחס כמתנה, ומילא אותו בתוכן ומשמעות.

אבא יכול לנוח על משכבו בשלום. הוא חי את החיים השלמים ביותר שיכל לחיות, חיים שתאמו את הדרך בה הבין עצמו וראה את העולם, חיים מלאי עומק ומשמעות. הוא חצה אוקיינוס כדי לממש אמונותיו, הצליח לתת להן ביטוי מוחשי ולהשאיר את חותמו על העולם שהוא משאיר אחריו. ובמילותיו, כפי שצוטטו בראיון שנערך ע"י כתבת ה-בי.בי.סי בנושא הקיבוץ:

I lived my dream and I feel very satisfied because very few people get to do that. But it was for my generation. My children and their children are going to have to find their own dream.”

"אני חייתי את חלומותיי ואני מרגיש מאוד מסופק, כי מעט אנשים מצליחים לעשות זאת. אבל זה היה לדור שלי. ילדיי וילדיהם יצטרכו למצוא את החלומות שלהם".

אוהבים מאוד וכבר מתגעגעים,
רענן, דורון, עמירן, גרש ושרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא דב היקר,

תודה רבה- רבה - רבה

על החום, האכפתיות, הדאגה, האהבה, ההקשבה, חוש ההומור, על כל מה שהורשת, לימדת והנחלת לכל השבט.

כל שנה באביב הייתי מגיעה בהתרגשות עם ילדי כתה א' לביקור בביתך, לראות את אוסף החרקים. היית מכבד אותם במסטיקים צבעוניים, מציג את המגירות לקולות ההתפעלות שלהם, שואל אותם שאלות, מספר סיפורים.

תודה על האירוח ועל הכריזמה. התלמידים שלי זוכרים היטב את הביקור הזה.

להתראות דוֹבָלֶה, ד"ש חם לג'ודי ודע שאם הייתי צריכה לבחור מחדש אבא לבעלי וסבא לילדים שלי הייתי בוחרת בדיוק בך, כמו שאתה, כמו שהיית.

אוהבים אותך מאד!
מרב
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לזכרו של דב

במחצית השניה של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, היתה בטלוויזיה תוכנית "עברית בסימן טוב". המורה בתוכנית היה השחקן דודיק סמדר. אצלנו באולפן, באותן שנים, התוכנית היתה "עברית בסימן דב". באופן מפתיע, דמות המורה בטלוויזיה היתה דומה לדמותו של דב.

דב לימד באולפן קרוב ל-20 שנה, כארבעים מחזורים בכל הכיתות שהיו- א', ב', ג', וד'. כ-1000 תלמידים מרחבי העולם זכו להיות תלמידיו. דב היה המורה האולטימטיבי, חדור מוטיבציה ואהבת הארץ, בקיא ברזי השפה, בתנ"ך ובהיסטוריה, ומלא בהומור. כמי שחווה על בשרו את חוויית "העולה החדש", הצעיר שעוזב את ביתו ומשפחתו ועולה לארץ, הוא הבין לנפש תלמידיו ועודד אותם לעלייה.

דב היה ציוני בכל רמ"ח אבריו, היה חשוב לו שתקופת האולפן תהיה משמעותית בשביל תלמידיו, בין אם הם עולים חדשים ובין אם הם תיירים. היה אכפת לו מכל תלמיד ותלמיד, ושעות רבות הוא הקדיש למתקשים בלמידה. כאיש צוות, תמיד היה נעים להתייעץ איתו ולעבוד בשיתוף פעולה מלא.

בשנים האחרונות דב היה מבאי מועדון בצוותא, משתתף פעיל בהרצאות ובטיולים, למרות הקשיים הגופניים. לעתים היה הרושם שהוא מנומנם בהרצאות, אבל שאלותיו החכמות שהפליאו את המרצים הראו שהיה ערני לחלוטין. לצערנו, בחודשים האחרונים מחלתו החריפה ולא היה בכוחו לחזור למועדון.

יהי זכרו ברוך.

אורה גיל

 

 

סה"כ 5 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי Ben "Terry" Wulfsohn בתאריך  03/01/2013
 Sorry to hear about the passing of Dov. I remember him as a great tour leader on tiyulim through the Sinai and Negev deserts. A great character.

נר נשמה הודלק על ידי Debbie Garelick בתאריך  24/12/2012
קרבה: Former Student
מקום מגורים: Boulder, Colorado USA
 Dov was a great teacher to so many of us Ulpanists. Starting us on the road to being a part of the kibbutz, Israel and being better Jews. Robert and I became best friends in his class and today are married happily 25 years. Dov wii be missed. May his memory always be a blessing to his family, friends and the entire Maagan Michael community.
נר נשמה הודלק על ידי anna weltman בתאריך  13/12/2012
קרבה: ulpan student in 1992
מקום מגורים: canada
 Wow, i'm sorry to hear this news. Dov was my teacher in kitah Daled ulpan when i was there in 1992. I loved him as a teacher...he cared so much for us and we learned so much from him. How we lose the great ones from our earth!
נר נשמה הודלק על ידי נעמה כ' בתאריך  12/12/2012
 לעמירן, שרון, רענן, גרשי ודורון, וכל בני המשפחה - משתתפתם בצערכם.
זכורות לי הפגישות עם דב בעיקר כמורה באולפן שהיה מזמין אותי לדבר עם תלמידיו (לא אשכח את שאלתו הוא באחת הפעמים האלה: "אז בלי השואה לא היתה הצדקה למדינת ישראל?"...). ובשנים האחרונות, כתלמיד בהרצאות שלי במועדון בצוותא, וגם באופן אישי בהדרכות על המחשב.... תמיד חריף ומאתגר.
יהי זכרו ברוך.
נר נשמה הודלק על ידי חיה כנעני בתאריך  12/12/2012
 דב, כרתי אותך כאדם רק במועדון צוותא. תמיד התרשמתי מהידע הרב שלך, מהשאלות החכמות. ראינו כולנו כמה סבלת , את בקבוק החמצן בצמוד אליך, את השעולים שלבסוף הכריעו אותך.לכל חיים יש סוף רק שיהיה בטוב ואתה לא זכית שיהיה טוב. חבל.

בשנת 1956 נסעה ג'ודי עם רענן התינוק, הבן הבכור, לביקור משפחה בארה"ב. דב, שנשאר בארץ, שלח ליום הולדתו הראשון של רענן אגרת ברכה מיוחדת:

20 למרץ, שנת 1956

שלום רענן,

ביום נכבד זה, אני מברך אותך.

יום זה חשוב. עד כה היית תינוק. אמנם אהוב, ומרכז העולם להוריך. ביום זה אתה נכנס לילדות, תקופת חיים מכריעה ומשפיעה. עתה, אתה אדם נכבד, ארבע שיניים, ראש מלא שערות, זקוף קומה ובעל גובה של 70 סנטימטר, אתה, ועומד כל יום לקום- בכוחך אתה ולעמוד על הרגליים, ללא כל עזרה.

מיום זה תתחיל להבין, רענן, שאינך מרכז העולם, ובו הרבה דברים שלא ימצאו חן בעינייך. תלמד מה זה צער, כאב, רוגז ורעב... אבל תדע גם מה הם אהבה, יופי, אמת והבנה. באהבה תמצא אושר, ביופי- ערך, האמת תעשה אותך לחופשי ובהבנה- תהיה לאדם.

הדרך לא קלה ומלאת שוחות, אבל אנו, הוריך, נעשה את כל שבכוחותינו לעזור לך, כי אותך אנו אוהבים, לעולם.

ביום נכבד זה אני מברך אותך, רענן, בני.

בכל לבי, אביך- דב

----------------------------------------------------------------------------------------

מעשה שקרה

מאת דב ברקוביץ

"להרוג, להרוג, להרוג!" צעקתי ...

זה קרה בוקר אחד ב"בית צוותא", מועדון הקשישים של מעגן מיכאל. יצאתי מכיתת ההרצאות למליאה והנה אני רואה חברה דורכת ודורכת בחוזקה על יצור קטן שחור על הרצפה.

מצאתי את עצמי זועק: "להרוג, להרוג, להרוג!"

החברה המבוהלת ברחה מהמועדון. בוריס ניסה להרגיע אותי: "אל תשכח שאתה נמצא במזרח התיכון..." בדקתי את היצור המסכן. חסרה רגל קפיצה אחת, אך עדיין חי. הוצאתי אותו לחצר ושחררתי אותו בגינה. בספק אם ישוב להשמיע קולות, כי ה"צרצור" הוא תוצאה של שפשוף רגליים בכנפיים.

לאותו צרצר-  Gryllus bimaculatusמקום אהוד ומכובד בתרבויות שונות; משמיע קולות נעימים בחודשי האביב, אצל צפון אירופאים חי בקרבת האח בחורף, בסרט "פינוקיו" שימש מצפון לילד החדש שנוצר מעץ. בתרבויות המזרח הרחוק אוספים אותם, וכך נוצרות "מקהלות" של צרצרים. בכל התרבויות האלה, הוא תמיד מופיע באור חיובי, סימפטי וחביב. והנה, אותה אישה ניסתה להרוג אותו. מדוע? כי הוא שחור וקטן, ובעיקר- זר לה.

בכל היקום, מיליארדים של מיליארדים של שמשות, הייתכן שאנו היצורים בעלי החשיבה היחידים? אם יש אחרים, הם התפתחו בתנאים שונים משלנו, ואינם דומים לנו. חלום הבלהות שלי הוא שאחד מהם מגיע לכדור הארץ, ומופיע בפני בן-אדם. היצור הזה, האינטליגנטי (הוא הגיע אלינו) עלול להיהרג מיד, כי הוא- שונה.

"להרוג, להרוג, להרוג!"
---------------------------------------------------------------------------------------------------------

 
בניית אתרים