חיפוש


יום רביעי, 24 אפריל2019
בגדהושא
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29300102030405

נפחא ביבה (חביבה) 1922-2012

שם משפחה נפחא 
שם פרטי חביבה  
כינוי ביבה 
תאריך לידה 16.10.1922 כ"ד תשרי תרפ"ג 
תאריך פטירה 13.11.2012 כ"ח חשון תשע"ג 
שם האב שרגא 
שם האם רחל 
ארץ מוצא ישראל 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

קורות חייה

ביבה (חביבה) נפחא נולדה בחיפה ב-16 לאוקטובר 1922, לאביה שרגא נפחא (קובלסקי) ולאמה רחל (רולה), אשר היו בני דודים. שרגא נפחא – מוצאו מהעיר לודז', ורחל – מוצאה מולוצלבק אשר בפולין.

כשביבה היתה בת חמש, החליט אביה לקדם את השכלתו ונסע לארה"ב ללמוד באוניברסיטת ייל. בתקופת שהותו בארה"ב, אשתו רחל ושלושת ילדיהם נסעו ברכבת לפולין, שם שהו כשנתיים אצל הסבתא, ומשם חזרו ארצה לחיפה וגרו ב'בת גלים'. האב חזר לארץ לאחר שלוש שנים עם תעודת מ.א.

המשפחה נדדה מחיפה, לירושלים, לראשון לציון וחזרה לחיפה. ביבה למדה בבית הספר הריאלי, שם הצטרפה לתנועת "הצופים". עם סיום לימודיה, רצו הוריה שתמשיך ללימודים בטכניון אך ביבה בחרה לצאת עם הקבוצה להכשרה בקיבוץ דגניה ב', ואחר כך לפרדס חנה.

אחיה הבכור של ביבה, דוד נפחא, נפל עם כ"ג יורדי הסירה. מותו השפיע על ביבה מאוד והיא החליטה שהיא תלך בדרכו, והתגייסה לפלמ"ח. ביבה שרתה בפלוגה ג' באשדות יעקב ובפלוגה ז' במשמר העמק, היתה אלחוטנית ומזכירת הגדוד הרביעי בתקופת המאבק. היא היתה גם בשליחות במחנות בקפריסין. במלחמת העצמאות היתה אחראית על הבנות בגדוד הרביעי ואלחוטנית בחטיבת "הראל", וכן אחראית על כל פעולות החטיבה לאחר ההפוגה הראשונה. היא השתחררה מהפלמ"ח ב- 1948 וחזרה לקבוצת הצופים, עמה עלתה להתיישבות במעגן מיכאל.

ביבה עבדה במשך שנתיים כאלחוטנית על אוניות הקיבוץ. כשחזרה מהספנות עבדה בגן והיתה גם המטפלת של כיתת אשל עד שהגיעו לכיתה ד'. בהמשך עבדה ביבה בלול, במטבח ובפלסאון.

"טיולי ביבה", אותם הדריכה במשך שנים רבות עם שאולי בן-משה ז"ל, היו למוסד קיבוצי רב שנים.

ביתה של ביבה היה פתוח בפני ילדי הקיבוץ, שאהבו לבוא ולחקור את האוספים הרבים שלה. היא היתה חברה נאמנה, נדיבה ומסורה כל חייה.

יהי זכרה ברוך.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
*

קיץ. את היית עשויה מחומרים של קיץ. ככל שאני מהרהרת בחייך, אינני מצליחה לשחזר אפילו זיכרון חורפי אחד הקשור בך. אני יודעת שהיו לך גם חיי חורף, הרי לכל אחד ואחת יש. וכעדות לכך יכול להיחשב המעיל, שאותו אני דווקא זוכרת היטב ושהיה מונח ברישול על המתלה שעל הקיר בכניסה לדירה שלך מצד ימין. אבל למרות המעיל הזה, המרמז על אפשרויות של חורף, אין לי שום זיכרון של ביקור חורף שלנו אצלך או שלך אצלנו, או של טיול חורף. לא זוכרת שראיתי אותך פעם בגשם. לא יכולה לדמיין אותך עם מטריה. אולי זה מפליא, ועם זאת רק עכשיו כשאני מהרהרת בכך, נראה לי פתאום שתודעת הקיץ הזו כל כך משקפת אותך ומספרת יותר מכל דבר אחר מי את ומי היית, ועדיין הווה, לכל כך הרבה אנשים ונשים. כשאני חושבת ביבה, אני חושבת ים, חול, ליקוט צדפים, שיטוטים, "בואו נלך לטיול", טבילה בתמסח, רגליים יחפות ושמש. כל כך הרבה שמש.

בילדות, היינו - אנחנו שלוש אחיות ואני האמצעית בינינו - באות אלייך הרבה. אנחנו מאוד התגעגענו לביקורים האלה וחיכינו להם. חיכינו לך וחיכינו לבית שלך. הבית שלך היה סיפור בפני עצמו. בעיניים של ילדה, דימיתי אותו לארמון. לא כזה שעשוי פאר, אלא ארמון שעשוי מחופש, מעצמאות, מחלומות, מאפשרויות בלתי מוגבלות. בית בו הכל פתוח לרווחה, מיוחד בשונותו, באחרות שלו. אין, ולא היה בית כזה. לגמרי לא מחושבן, כפי שגם את היית תמיד. נדיבה. בעיני, את והבית שלך התמזגתם לישות אחת. ולמעשה הצלחתם לקיים אקס-טריטוריה משגשגת בשולי הכללים והנורמות. ובאמת, איך אפשר בכלל לתאר את הבית שלך, שהיה כמו 'פנס קסם' עמוס פסלונים קטנים, תמונות צפופות, גזירי עיתונים, אוספים, ארונות מלאים ספרים, רובם מהספרייה של סבא שלנו שאימצת אלייך, וכמובן אבנים. הבית שלך התנהל בערבוביה משמחת, ללא כללים וחוק ובלי שום התניות. בהתבוננות קצת יותר דקה ניתן היה לזהות היגיון והרמוניה מתחת לכל הבלגן. מאחורי מה שנראה כרישול וחוסר הקפדה לכאורה, עמדו ערכים ברורים, משנה סדורה, נאמנות והרבה תמימות ויושר. כך אצלך וכך בביתך. בתור אספנית, ובניגוד גמור למה שנראה כלפי חוץ, היו אצלך קווים מנחים וחלוקה לפי נושאים ולפי חומרים ולפי תקופות ולפי מקומות. שהרי את היית אספנית בנשמתך- אספת צדפים, אספת מטבעות וגלויות, אספת גלים, אספת טיולים וליקטת ידידויות שחלקן נפרמו ודהו עם הזמן, וגם זיכרונות, המון זיכרונות שאותם הטמנת בתוכך. ואבנים. ערמות של אבנים- בקערות, על מגשים, בקהילות, על מדפי הספרים, בפינות, בתוך הכיור, בחוץ, בפנים, ובכל מקום. לאן שלא הסתכלת, הציצה אלייך קבוצת אבנים. חלקן את קיבצת, אחרות הביאו לך ילדים ואנשים מטיוליהם. כי היה ברור שהמתנה שביבה תשמח בה יותר מכל היא אבן יפה, כזו שעוד אין לה. עבורי, כילדה קטנה וגם קצת גדולה יותר, האבנים הללו היו כיף גדול. ואני בטוחה שזיכרונן מעלה חיוך וגעגוע אצל דורות של ילדים שאהבו לבקר אותך ולפקוד את ביתך ושיחקו, כמונו, בכל האבנים הללו פעמים רבות כל כך.

אצלך הכל היה מותר, גם לזרוק דברים וללכלך. אף פעם לא הטפת, לא חינכת, מה שרצינו לעשות עשינו. ובמילים אחרות, אצלך ואיתך היתה לנו קייטנה. אוי, את באמת יצרת בית וסביבה שהיו מגרש המשחקים של ילדותנו. אני נזכרת, וכבר מתגעגעת לתחושה הזאת של 'להגיע לביבה, להיות אצל ביבה'. כילדה, הרגשתי שבורכנו בך, שזכינו, שיש לנו דודה כזו. הדודה הכי מדליקה בעולם.

אהבת את האבנים והיית קשורה אליהן, לכל אחת לחוד ולכולן יחד, בקשר עמוק ומחייב, כאילו היו האבנים הללו ילדייך. וכך באמת אמרת, ולא פעם אחת. אבל גם אנחנו, אחיותיי ואני, היינו בנותייך. גם זאת אמרת, ובהתאם התנהגת. ואף פעם לא הרגשנו, אני לפחות לא הרגשתי, כאילו העמסת עלינו השתוקקות לילדים שלא ילדת. ככל שאני יכולה להבין את חייך, ההשתוקקויות שלך נהו לכיוונים אחרים. טיולים, למשל. קודם כל טיולים. הסקרנות הזו לראות, להכיר, לגעת, לסמן דרך. ויכולת לממש זאת, כי תמיד היית קלת רגליים וקלת תנועה, גם האברים היו לך קלים. לכל מקום שרצית הגעת. לפעמים בהחלטה של רגע. לא צריך לארוז כמעט דבר, לא תמיד צריך להודיע, הנה את פה ואחר כך את שם. הלב והעין קוראים לך לצאת, וכבר את בדרך. וכבר מגיעה.

לאחרונה התחלתי לקרוא מכתבים שלך שכתבת לאימא שלנו, אחותך, בתקופה בה היית בהכשרה. את ואימא ניהלתן תכתובת ערה מאוד. וכמה שהייתן שונות, את ואימא. בחיים וגם במכתבים. אבל לאורך כל השנים היה ביניכן קשר אמיץ וקרוב מאוד של חברות ואהבה. כבר במכתבים הללו, שנכתבו בשנות העשרים לחייך, שהן שנות הארבעים של המאה הקודמת, בולטת כל כך התנועתיות הזו שלך. כאילו את כל הזמן זזה, נוסעת, הולכת, מבקרת. כל כך הרבה עשייה דרך תנועה, עד שאני מרגישה קצת סחרחורת ומתקשה לעקוב. ותוך כך מתגבשת אצלי ההבנה שכלל לא אחזתי בה קודם לכן, שאולי הדרך הכי טובה להתקרב ולהכיר אותך באמת היא באמצעות פריסה של מפה גדולה, של הארץ ושל העולם, ולסמן עליה את תנועות ה'ויסעו' שלך. יש לי תחושה שאם הייתי משרטטת את המסלולים הללו, הייתי אולי יכולה לזהות בנתיביו איתותי מורס לפענוח של צופן סתרים.

המכתבים הללו, שאותם מצאנו במגרות שלך כאשר פינינו וארזנו את ביתך, ורק עכשיו אני מתפנה לקרוא בהם, הם כמו מסע אחורה בזמן. לאט לאט נמתחים מתוכם הקווים עליהם נעה הזהות שלך: בין גילוי להסתרה, בין פנים לחוץ, בין עצמאות לבין ההתמזגות בקבוצה. מהמכתבים הללו עולה באופן ברור כל כך ההזדהות שלך עם הקיבוץ, עם הקבוצה ועם היחד; כמעט כמו התמזגות לישות אחת. ואיך כל זה מסתדר עם האחרות שלך, עם הדמות שלך שלאט לאט גלשה הצידה, אל מחוץ למקובלות המובנת מאליה. את היית אישה עצמאית מאוד. ואולי רק במבט לאחור, וגם זה לא בטוח, ניתן לזהות כיצד העצמאות שלך הפכה לבדידות שזחלה וגדלה בתוכך עד שהשתתקת.

קשה להימנע מקלישאות, ובמיוחד מקלישאות של חורף. ועכשיו, כשאת בחורף חייך, עצרת מלכת, התאבנת. משותקת את יושבת שעות ארוכות על הכיסא ורק המבט יכול לנוע פנימה והחוצה. וגם הוא, לא ברור מה הוא רואה.

כשפינינו את הבית שלך, זה היה לפני שש שנים, סבבתי בחדריו שכאילו קפאו לאחר שכבר לא גרת שם יותר. ויותר מכל התבוננתי באבנים שהיו משחקי הילדות שלנו. הן האפירו, כך התרשמתי, והתגודדו בהמוניהן כעדר ללא רועה, ללא רואה. מאז ילדותנו, האבנים רבּו והחווירו. ולפתע, וזאת אני זוכרת במפורש, הכתה בי ההכרה שערמות האבנים הללו דומות, יותר מכל לגלעד, לאנדרטה קדמונית, ליד זכרון. אילו זיכרונות היו טמונים בהן, זאת לא אדע. אין כבר את מי לשאול וגם אם אפשר היה לשאול אותך, את לבטח לא היית עונה.

ביבה יקרה, היי מבורכת לדעת שהאבנים הללו ממשיכות להתקיים אצלנו וגם בבתים רבים אחרים. אפילו למקום עבודתי הבאתי אוסף משלך. ושוב ידיים קטנות של ילדים וילדות מאמצות אותן ללב בחוזקה ובהתרגשות. כפי שתמיד כמו שאהבת.

מיכל דגן
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ביבה, המטפלת הראשונה שלנו

ביבה היתה המטפלת שלנו, כתת 'אשל', בהיותנו בכתות  א'  -  ד'.  כמובן שהרבינו לטייל עמה בדיונות של החולות שלנו בדרכנו אל שפת-הים, הדיונות שכיום כבר קבורות תחת בריכות הדגים; לבריכת התמסח ולנחל התנינים המכונה בפינו 'זרקה'; ולא שכחתי את הכרמל ואת היום בו הובילו אותנו ביבה ודבורה'לה לטקס קבורתו של הברון רוטשילד במקום שעד היום מכונה בפינו 'קבר הברון' - ואפשר לומר עלינו שהיינו הראשונים שחוו את המושג המאוד ידוע בהיסטוריה של מעגן-מיכאל: 'טיולי ביבה'. והנה הוספתי ונזכרתי שבאחד מטיולינו לימדה אותנו ביבה את שירו של מתתיהו שלם, "יוחנן וגבריאל שדהרו על מקלות ומטאטאים".

נודע לנו באותם ימים שביבה היתה קשרית ב'פל-ים'.  זה לא אמר לנו הרבה, אבל היינו גאים בכך שהמטפלת שלנו היתה חיילת לוחמת ושגם יודעת לאותת בפנסים ולהפעיל משהו שקוראים לו 'מורס'.

יום אחד נמאס לה לביבה מהקללות המאוד עסיסיות שנפלטו מפיותינו הילדותיים, והיא כינסה אותנו לישיבת כיתה. וכך אמרה לנו ביבה במעמד ההוא: מהיום ואילך מותר לקלל רק באמצעות המילים 'חמור', 'סוס', 'עגלה' - אבל לא זכור לי שמישהו מאתנו המיר את קללותינו המקובלות בקללותיה החדשות של ביבה.

אחד הכיפים הגדולים של ילדותנו היה לנסוע עם ביבה לסנדלר בחיפה שעושה נעליים אורתופדיות . וכל כך למה? כי חוץ מ'דברים טובים' שהיתה קונה לנו ביבה ברחוב הרצל או ברחוב החלוץ, היא גם היתה לוקחת אותנו לאכול ארוחת צהריים אצל הוריה שבחיפה. אז מה הפלא שבני הכתה עם הרגליים הישרות קינאו מאוד  בנו, בעלי הרגליים העקומות?

קיפי

 

 

 

 

סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי בית כרמל בתאריך  14/11/2012
 נפטרה בשיבה טובה, מוקפת אהבה, תנחומי הצוות המטפל לבני המשפחה.

ראיון שנערך עם חביבה

ביבה נפחא - סיפור חיים.
 
בניית אתרים