חיפוש


יום חמישי, 17 אוקטובר2019
בגדהושא
30010203040506
07080910111213
14151617181920
21222324252627
28293031010203

פלד אליק 1920-2012

שם משפחה קודם פילדוס 
שם משפחה פלד 
שם פרטי אליהו 
כינוי אליק 
תאריך לידה 16.3.1920 כ"ו אדר תר"פ 
תאריך פטירה 1.10.2012 י"ד תשרי תשע"ג 
שם האב בנימין 
שם האם חנה 
שמות האחים מאיר (פילדוס) פלד, רבקה טוביאס 
שם בן/בת הזוג שולמית (מיקה) פלד 
ארץ מוצא ליטא 
מקום קבורה מעגן מיכאל 
קורות חייו

אליק נולד כבן זקונים למשפחה ציונית מסורתית, בעיירה קטנה בליטא. אביו היה סנדלר והמשפחה התפרנסה בדוחק. אביו לחם בשורות הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה בה נחשף להתקפת גז חרדל שגרם לו למחלת ריאות כרונית ממנה סבל עד יום מותו.

כאשר היה אליק בן עשר, מתה אמו. אחותו, שכבר היתה בהכשרה לפני עלייה לארץ, הוזעקה לטפל בו ובשני אחיו הנוספים.

אחיו, מאיר, המבוגר ממנו ב- 10 שנים עלה לארץ ב- 1932 והצטרף לקבוצת כנרת.

ב- 1935, החליט האב לעלות ארצה עם אליק הצעיר ולהצטרף לאח מאיר ששלח להם כרטיסים לנסיעה דרך רומניה ולהפלגה ארצה.

בכנרת, הצטרף אליק בן ה- 15 לקבוצת בני הקיבוץ, שלמדו חצי יום ועבדו חצי יום בענפי המשק השונים.

ב- 1942, במלחמת העולם השניה, יחד עם קבוצה של 25 צעירים נוספים, התגייס אליק לבריגדה ושירת בה 4 שנים, בעיקר בהולנד ובלגיה. אחותו, רבקה, הצליחה לברוח מליטא לרוסיה ובתום המלחמה אותרה על ידי שליחי התנועה הקיבוצית באחד ממחנות הפליטים. הם דאגו להעביר את המידע לאליק שביקר אותה על אדמת גרמניה באחת מחופשותיו. בהמשך עלו רבקה ובעלה לארץ בעליה הבלתי לגאלית והצטרפו אף הם לקבוצת כנרת.

אחיו הבכור, שהיה דתי, נשאר בליטא וגורש למחנות ההשמדה, שם נרצח.

לאחר השחרור מהבריגדה לחם אליק בשורות ההגנה ובין היתר השתתף בקרב על הגנת דגניה וצמח.

אליק אהב מאד את החיים בכנרת, את העבודה בענף הבננות שהיה כה יקר לליבו, כאשר הוא מוקף בבני משפחתו ובחבריו הרבים. אך השנים עברו והוא לא מצא את בחירת ליבו. חבריו לחצו עליו להצטרף לטיולים ומפגשים של התנועה הקיבוצית שיועדו לנשים וגברים בודדים וב- 1966 נעתר להם, יצא לטיול כזה ובו מצא את אהבת חייו – מיקה. לאחר שנישאו, עבר אליק למעגן מיכאל ובמסגרת ההסכם בינו לבין מיקה, נשאר שנתיים ולאחריהן עברו שניהם עם סבתא אמה (אמא של מיקה) ומיכל לכנרת, בתקווה שמיקה תרצה להישאר איתו במקום בו גדל ואותו אהב כל כך. למרות האהבה וההערכה הרבה שרחשו חברי כנרת למיקה, ליבה נשאר במעגן מיכאל והם החליטו לחזור.

אליק הצטרף לעבודה בפלסאון, עבד במבדקה שנים רבות ולאחר מכן באולם ההרכבה.

מיקה לימדה אותו ליהנות ממוסיקה קלאסית, מטיולים בארץ ובעולם, משעורי תנ"כ ומסיפורי ההגדה, והוא לחילופין ריתק אותה בידיעותיו ההיסטוריות, המדיניות והפוליטיות.

את געגועיו לכנרת מיתנו תהליכי ההפרטה שעברו עליה בקצב מוגבר והוא למד להוקיר ולהעריך עד מאד את מעגן מיכאל כקיבוץ, על מוסדותיו המאורגנים, על דיוני העומק שהתנהלו בו בכל שאלה ועל העובדה שנשאר קיבוץ שוויוני כמעט כמו שהכיר כל ימיו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

א.ד. גורדון אמר ש"אין נפשיותו של האדם מתגלה לו לעצמו מכל צדדיה ובכל עומקה אלא תוך עבודת חיים ולא מתוך חיטוט וניקור מוחי או דמיוני".

לא היה ערך חשוב יותר בעיני אליק מערך העבודה. העולם וברואיו מחולקים היו בעיניו לאלו שעובדים ולאלו שאינם עובדים ובתוך העובדים הוא סיווג אותם לאלו שעובדים בעבודה פיזית, רצוי חקלאית ולאלו שעובדים בכל עבודה אחרת. רק לאחר שנים רבות של נשיאת אשכולות בננות על כתפיו, כאשר גם כוחותיו שלו כבר לא עמדו לו, הוא הסכים להודות שגם עבודה בפלסאון נחשבת ובלבד שאפשר להמשיך וללבוש את הגופיה האפורה והבגדים הכחולים.

צורת החיים הקיבוצית היתה בעיניו האופציה היחידה האפשרית לחיי אדם נאור ותרבותי. כשגל שלי, אשר נולדה בעיר וגדלה בין העיר למושב, הכירה לו את טל בעלה, הביט בו אליק בחיוך ושאל אותו: מאיזה קיבוץ אתה? כשענה לו טל "אני לא מקיבוץ" מיהר ותיקן עצמו, אז מאיזה מושב אתה? ענה לו טל "אני לא ממושב, אני מתל אביב", הביט בנו אליק ואמר "נו טוב, לא נורא"... משאיר אותנו צוחקים עד דמעות ומנסים להסביר לטל שלא ייקח את זה אישית ואין זה מעיד כהוא זה על האהבה והאכפתיות שאליק יגלה אליו מרגע זה ועד סוף ימיו.

קרוב ל- 50 שנה, היה אליק חלק ממשפחתנו הקטנה. שנים בהן אהב את אמא שלנו אהבה אינסופית וללא

גבולות. הוא אהב את כל מה שהיה קשור ושייך אליה באופן כלשהו, החל בחריצותה (ברור!), את האופן בו התלבשה – הוא תמיד אמר שהיא לבושה הכי יפה בקיבוץ, דרך עוגות השמרים החלומיות שלה, מקלות המלח שנהגה לאפות, אותן כינה "עוגיות אסון" כי אי אפשר להפסיק לאכול אותן, את שירתה וחוכמתה, את המוסיקה לה האזינה, את הגינה והבית אותם טיפחה ויותר מכל אותנו, את סמדר ואותי - הבנות שלה. עבורנו הוא היה מוכן באמת ובתמים לקטוף כוכב מהשמיים או להסיט את הירח ממסלולו. היה לו עבורנו לב רחב ונדיבות אין קץ. פעם, בנעוריי, שאלה אותי אמא שלנו מדוע כאשר אני זקוקה לכסף כדי לנסוע העירה אני מבקשת מאליק ולא ממנה. עניתי לה, כי כאשר אני מבקשת ממך 5 לירות את נותנת לי 5 לירות ואילו כשאני מבקשת מאליק 5 לירות הוא תמיד נותן לי 10. כשבגרנו והיינו באים לביקורים ומתפעלים מדבר מה חדש שהם רכשו או קיבלו, מיד הוא היה אומר לאימא – מיקה, תני להם את זה, ודרך קבע היה מתפתח דיון בו היינו מסבירים שוב ושוב שגם כשמשהו מוצא חן בעינינו זה עדיין לא אומר שאנחנו זקוקים לו או שצריך לתת לנו אותו. היה זה אליק שתמיד ווידא שאימא נתנה לנו את כל מה שהם הכינו והתכוונו לתת באותו ביקור, לנו ולילדים.

השנים האחרונות, מאז מותה של אמא היו קשות לאליק. אם אמא היתה צריכה לתאר אותן ודאי היתה מכנה את השנים הללו "שנים מנובזות". זמן רב הוא מאן לקבל את העובדה שהיא איננה. הוא שב וסיפר שהיא רק נסעה לבית החולים כי האח בבית הסעודי התעקש על כך, אבל היא הבטיחה שהיא כבר חוזרת. היה לו קשה לקבל את העובדה שהיא, הצעירה ממנו ב- 6 שנים, הנמרצת והחיונית כל כך, הלכה לפניו והשאירה אותו לבד. אנחנו, שידענו עד כמה היה כרוך אחריה ועד כמה היתה היא כל עולמו, חשבנו שלא ישרוד את הפרידה. אך הימים, החודשים והשנים עברו. אליק חי בשגרה חדשה עם מטפל צמוד, ממתין לשיחות השבת עם אחותו רבקה מקיבוץ כנרת, לשיחות הסקייפ השבועיות עם סמדר, לארוחות הערב בימי רביעי עם יהודית איילון ולביקורי השבת שלי. בכל שבוע לא שכח לשאול ולהתעניין במעשיהם של בני משפחתי, האם סלע ממשיך לנגן, ליצור וללמד? האם גל כבר חזרה לעבודה מחופשת הלידה? ומה שלום טל שלה? ואיך אלון הקטן? מה הוא כבר עושה?

לפני מספר חודשים, כאשר סיפרתי לו שאורי ואני יוצאים שוב לים לתקופה של כשנה וחצי הוא הביט בי ואמר "מיכלי, אני בן 92, אני לא בטוח שאני אחכה לך". חיבקתי אותו ואמרתי לו "תראה, הנה, אחותך בת 98, אתם תשמרו זה על זו, יהיה בסדר, אני אבוא לביקורים ואתה תחכה". אחותו נפטרה לפני חודשים ספורים והשאירה חלל נוסף בליבו ובשגרת חייו של אליק אבל הוא חיכה בכל זאת, חיכה שאבוא לביקור שהבטחתי לו בחגים. הספקנו לברך זה את זו לשנה החדשה. סיפרתי לו על מסלול ההפלגה עד כה וכשציינתי שהשארנו את הסירה באיים הקנרים, אורו עיניו והוא סיפר לי כי סטולר מכנרת נסע לשם לפני עשרות שנים, רכב על חמור במרחבי האיים כדי לבחור ולהביא זני בננות מסוימים משם לעמק הירדן.

עד יומו האחרון התגעגע אליק לנופי עמק הירדן ולכנרת. בשנים האחרונות הוא הקפיד על הטיולים היומיים לחוף הים בשעות בין הערביים, אז היה משקיף על הים והשמש השוקעת ומתגעגע עד כלות לאימא ולימים אחרים.

כשהגיע אליק לגבורות, אמרתי לו שבעיני הוא אכן גיבור, גיבור של אהבה. אהבה לאימא שלנו, אהבה לנו, אהבה לקיבוץ, אהבה לארץ, אהבה לעבודה, אהבה לאדמה הזו בה אנו טומנים אותו היום.

יהי זכרו ברוך!
מיכל דנא וסמדר צ'ייפי

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אליק

אנו, ילדי כנרת, אהבנו לרוץ אחריך ולשאול בשלומך, רק כדי לשמוע את תשובתך: "אכפת לי, עץ בודד..."ואז הגיעה לכנרת גננת מקסימה – המשכנו לרוץ אחריך כדי לראות את החיוך הרחב שלך, להציץ אל הרומן שנרקם בינך לבין מיקה.

מיקה הפכה להיות הדוברת ואיש יחסי הציבור – היא נכנסה למשפחה שלך – שלנו ואתה הפכת להיות עץ משפחה, אך לא בודד.

כשעברתם למעגן מיכאל – חיכינו שתבואו לבקר את אחותך – אמא שלנו – כדי לקנא בקיבוץ עשיר ומאושר שאתה חבר בו.

אתה וסבתא שלנו – אחותך, ניהלתם שיחות טלפוניות כל שבת בשעה 10 – דיברתם על הכאבים שלכם, על הצרות, על השמחות... שיחת חרשים – כי שניכם כבר לא שמעתם כל כך טוב.

כשרבקה נפטרה לפני 4 חודשים – באת ללוויה בכנרת. המון חברים ניגשו אליך – ואתה עם חיוך נבוך – זוכר את הפנים, מנסה להיזכר בשמות.

ניסיתי לשמר את מסורת הטלפונים של יום שבת ב – 10, לא תמיד הצלחתי... לא תמיד שמעת...

היית עץ פלדה בקיבוץ פורח. תודה לכם, חברי מעגן מיכאל. תודה לכן, בנות יקרות, שאספתן את אליק באופן טבעי והייתן עבורו עולם ומלואו. תודה לבן כנרת – שאול שאימץ אותך ושמר על קשר כנרתי יחיד ומיוחד.

נאספת אל יקיריך בחג האסיף.

"אסוף את המעשים, את המילים והאותות –
כמו יבול ברכה כבד משאת
אסוף את הפריחה אשר גמלה לזכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר
."

נוח בשלום – כי הגיע יום – באדמת המעגן אשר אהבת.

רזיה טבת, קבוצת כנרת

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

כאשר הולך מאיתנו חבר שבע ימים, אך טבעי הדבר שאנחנו זוכרים אותו כפי שהתהלך בינינו בישורת האחרונה של חייו – כבד רגליים וכבד פה, נסמך ונתמך, ולא זוכרים את מסכת החיים הארוכה שעמו. אליק, "הנער מכנרת" כפי שקראנו לו, שהמיר את נופי בקעת הירדן אפופי ההיסטוריה עם רוחות הים והאופק הפתוח. נעוריו לחופי הכנרת, אחר כך שנות הבריגדה העברית בנופי אירופה, ולבסוף הלך אחר לבו ובנה את קן המשפחה במעגן מיכאל. גם בערוב ימיו, כאשר בגדו בו חושיו, היה נדלק זיק בעיניו אם היו מעלים לפניו את זכרון קבוצת כנרת, או לחילופין את תקופת שירותו בבריגדה.

איש עבודה היה אליק, ובמעגן מיכאל מצא את מקומו הטבעי בענף הבננות ולאחר מכן בפלסאון. אשר למשפחה – היתה זו זוגיות מופלאה שיצרה בית חם, גם לבנות אשר החזירו לו אהבה ותמכו בו לאחר לכתה של מיקה, בעיקר באותן שש שנים אחרונות, שנים של בדידות וגעגועים. שנים אלו גם היו שנים של מכאובות וייסורים מהם נגאל עכשיו – ברוך דיין אמת.

יהודית איילון

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


קשרי משפחה

בעלה של שולמית (מיקה) פלד
חתנו של אהרון (ארוניה) חורני
חתנה של אמיליה (אממה) חורני

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים