חיפוש


דרור נורית 1961-2009

שם משפחה קודם אמיר 
שם משפחה דרור 
שם פרטי נורית 
תאריך לידה 24.11.1961 ט"ז כסלו תשכ"ב 
תאריך פטירה 3.7.2009 י"א תמוז תשס"ט 
שמות האחים יובל, הדס, פון, ירון 
שם בן/בת הזוג יורם 
שמות הילדים אלעד, דניאל, איתמר ורואי 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

ציפור נדירה

צפור נדירה,
במסירות אין קץ
לקינה,
לזוגה,
לילדיה.

במסירות אין קץ
לעמלה...

רק לעצמה
המעט שבמעט.

צפור נדירה,
תמיד במעוף
דואגת,
הולכת,
חוזרת.

הולכת,
חוזרת.

ויום אחד,
נשברו כנפיה,
כלו כוחותיה,
כשל גופה,
ולבבה,
ונפשה.

צפור נדירה,
עפה לה
בדרכה האחרונה.

--------------------------------------------------------------------------------

נוריתי אהובתי / יורם

קשה לי קצת לזכור את הכל. כל הזמן עולים זכרונות נוספים.
אני זוכר איך התחלתי איתך. זה היה במאי 1980. גידי זורע הקפיץ אותי לאולגה בשבת אחרי הצהריים. כל השבתות שלנו היו קצרות כאלה, בערך 24 שעות נטו בבית ובערך פעם ב-4 שבועות, באחת מהן נתתי לו מכתב בשבילך. אחר כך נפגשנו על ערימת החול כשבנו את בריכת השחייה. ההמשך כבר ידוע. אציין שאת אמרת שעשית לי עיניים כבר הרבה לפני כן.

האהבה שלנו היתה חזקה. אני זוכר יום כיפור אחד, את היית אצל הדודים ברביבים, ושחררו אותנו במפתיע. הגעתי לקיבוץ. כל כך רצינו לראות אחד את השנייה. לקחתי אוטו ובאותו ערב עברתי חצי מדינה והחזרתי אותך הביתה.
שבת אחרת שנשארתי בבסיס געגועינו גברו וברחתי. כשחזרתי נתפסתי (איך שזה קרה זה כבר סיפור מוזר), ישבתי שבוע במחבוש ולמרבה ההפתעה לא נזרקתי מהקורס.
בשלבים מאוחרים יותר, כשהייתי במילואים וחוזר מטיסות לילה, אם הייתי מודיע לך שאגיע ב-2:00 ומגיע ב- 2:30, הייתי מוצא אותך במרפסת בוכה ומודאגת. לבסוף למדתי לתת סְפֵּר של שעה והכל היה מסתדר.

סדר העדיפויות שלך היה ברור לחלוטין. הילדים, הבית, אני ומשפחתך ואחר-כך כל השאר.
ביתנו היה מבצרך. לא תמיד היה לנו קל. השתדלת מאד לתת לי את מירב החופש גם לעבודה וגם לכל מיני תיאוריות ודברים מוזרים שלא היה לך קל איתם. היו שבועות בהם נשארת עם 4 ילדים קטנים ללא סבים וסבתות והסתדרת לבד. כשאני מביט לאחור, אני לא חושב שיש עוד אימא כמוך שנשאה בנטל כזה לבד. בבית הכל היה מתוקתק. ניסית לחסוך ממני את הכל.
אני זוכר כשדניאל סיימה כיתה ט', הגעתי בפעם הראשונה לבית הספר. נכנסתי לכיתה והמורה שאלה אותי אם לא התבלבלתי בכיתות...

נוריתי – לא יודע איך לסכם את הכל. רוצה לומר לך המון תודה על כל מה שאפשרת לי ולמשפחה. יודע שעכשיו טוב לך איפה שאת, בדרכך חזרה הביתה, אל המקור. אמשיך להיות איתך בקשר, את יודעת איך, ומקווה שעכשיו את תלמדי אותי על המתרחש בסביבתך החדשה-ישנה.
לצערי אני נפרד ממך במכתב.

באהבה גדולה וגעגועים רבים.
שלך, יורי.

--------------------------------------------------------------------------------
 
נורית אחותי אהובת נפשי / יפתח פון

כמה דמעות שפכתי עלייך. עלי, על ילדייך. בכיתי יותר משבכיתי בכל ימי חיי.
כמה רוע, אכזריות, חוסר צדק. דווקא את. את שמעולם לא הזקת לאיש. את שחיית את חייך בשקט, מילאת תמיד את חובותייך על הצד הטוב. את, שדרישותייך היו כל-כך צנועות.

הייתי בערך בן שנה וחצי כשיצאת לאוויר העולם. ובעצם מיום שאני זוכר את עצמי, את שם איתי. תאומה בגיל, בלב ובנפש.
היתה לנו ילדות רגילה. שבע שנים היית בת הזקונים, הרביעית אחרי יובל והדס ואחרי. היינו שנינו יחד משתרכים אחרי האחים הגדולים, יחד משחקים תופשת ומחבואים על הדשא של בכי ובוריס בשכונת הזיתים. יחד יוצאים מהבית לאפשר להורים לנקות בימי חמישי. יחד עולים לחדר אוכל עם כל המשפחה בימי שישי.
את היית זריזה ממני, גם מוטורית וגם שכלית, ומהר מאד למדת להפסיד לי בכוונה במשחקי זיכרון ומשחקי כדור כדי לא להשפיל, לא להביך ולא לצער אותי. מעולם לא חיפשת כבוד או תהילה. התרחקת מאור הזרקורים.
אחרי סדרת האסונות שפקדה את המשפחה כשבזה אחר זה איבדנו את האח הבכור יובל, את אבא ואחר כך גם את אימא, נדמה היה שנתרסק, ובכל זאת חזרנו להיות ילדים רגילים ומאושרים. כנראה בזכות הקשר בינינו שהפך לבלתי ניתן להתרה. הגבול בין אח גדול לאחות קטנה, שהיה גם כך מטושטש, נעלם. הדס התגייסה לצבא ובהמשך אימצה לה את ירון הפעוט והרבתה בנסיעות לרביבים. אנחנו נאחזנו זה בזו וזו בזה. לימדת אותי באינטואיציה, בחושים שלך, כיצד להימנע מרחמים עצמיים, כיצד לתפקד ולשמוח עד כי לא רק שלא הרגשתי מוכה גורל אלא אפילו בר מזל.
היינו הצמד הכי מבוקש במגרש בית הספר לשני דגלים, חמור ארוך ומשחקי כדור. עשינו כל דבר יחד. יחד קטפנו תותים, יחד אספנו מחזיקי מפתחות, קופסאות גפרורים, אולרים, גולות. אהבנו את אותם הספרים, את אותם הסרטים, צחקנו מאותן בדיחות, אהבנו לאכול את אותם המאכלים. כשהייתי בולע גרעין של אבטיח או סתם משתנק, עוד לפני שמישהו בסביבה היה מבין מה קורה, הייתי מרגיש את ידך הקטנה טופחת לי בכוח על הגב ומשחררת אותי מחנק. היינו מוקפים חברים וחברות. את היית מלווה אותי לכל קורס, מחנה, הפלגה, טיול. מוודאת כי לא שכחתי כלום. מזכירה לי לכתוב לך כמה מילים. כשהיינו נוסעים לרביבים לבקר את ירון, הייתי נותן לך יד ואת עוד לא בת 11, היית מתמרנת ומובילה אותי בין האוטובוסים בתחנה המרכזית של תל-אביב, עד שהיינו ישובים בבטחה על האוטובוס לבאר שבע.
למדת להכיר אותי טוב יותר משהכרתי את עצמי. במבט וללא מילים ידעת מתי אני עצוב ומתי שמח. ידעת מה אני רוצה ומה אני חושב. ידעת מתי לייעץ ומתי לעזוב אותי לנפשי.
רק לבית הקברות סירבת להצטרף אלי: "יפתי, שכחת שמהמקום הזה יש לי פטור. כשתחזור תדווח".
אנשים שהכירו וליוו אותנו מקרוב, לא האמינו שנמצא בני זוג לחיים. ובאמת לבני הזוג שלנו לא תמיד היה קל. אט-אט הם למדו שהיחסים בינינו הם לא במקום או על חשבון. הם פשוט כאלה ואינם תלויים בדבר.
ובעובדה, מערכת היחסים שיצרת עם יורם. אהבת אמת. זוגיות בת 30 שנה שלא ניתן לערער, אפילו לא לסדוק. את נתת לו כבוד וחופש לעסוק בתחומי העניין שלו, כשאת עומסת את הבית כולו על כתפייך ללא חשבון וללא התחשבנות, והוא גמל לך בנאמנות, הערצה ואהבה ללא גבול.
וכשבגרנו והתגייסנו לצבא, חזרה הדס והצטרפה שוב למעגל הקטן. ומזוג הפכנו לשלישיה. מצאנו גם אנחנו בן ובת זוג, נולדו ילדים והרחבנו את בסיס המשפחה.
ואת באינסטינקטים שלך, למרות כישרונותייך הרבים, שכלך, חריצותך, דייקנותך, ויתרת על קריירה אישית והקדשת את כל-כולך ליורם ולארבעת הילדים המתוקים שלך. מהם שאבת כוחות בלתי נדלים ואליהם החזרת אהבה ומסירות אין קץ. למרות עול גידול הילדים, לא היית מוכנה להראות סימני קושי, לא לקבל רחמים ולא עזרה מאיש. היית מאושרת בהם בדרכך השלמה והבוטחת. מעולם לא התגאית בהם או בהישגיהם בפני אחרים. וכשהיו מחמיאים עליהם באוזנך, היית עונה במבוכה: "רק שיהיו בריאים".
נורית, אחותי האהובה, נפשי התאומה. השנים האחרונות היו המאושרות בחיינו. שבנו את, הדס ואני ומשפחותינו מסיבוב בניכר והשתקענו סופית באותה השכונה, אלו לצד אלו. הילדים גדלו והפכו יותר עצמאיים, ולנו נמצא זמן רב יותר להיות יחד. את, בנוסף להיותך אימא מעולה, רעיה ואחות, הפכת גם לדודה אהובה ונערצת על ילדינו.
הכיף הכי גדול היו הליכות אחר הצהריים איתך ועם הדס. הנוכחות שלך איתנו היתה הדבק, הגורם המלכד, המייעץ, המרסן, השקול. תמיד ההליכה היתה מסתיימת בכך שהדס תגיד לי: "תקשיב לאחותך הצעירה כמה שהיא חכמה". וכך היה. למרות שאת הצעירה בינינו, דעתך היתה תמיד מכריעה את הכף. היינו מתווכחים, מעלים רעיונות, פותרים את בעיות המדינה והקיבוץ. מקללים, מנתחים, מרכלים וצוחקים. הכול היה מתנדף ברוח של אחר הצהריים או בחול הים, והיינו חוזרים הביתה שמחים ועליזים, מבלי שבאמת עזרנו או פתרנו משהו, אבל גם מבלי שהזקנו לאיש.
היית הנפש הכי קרובה אלי. לא היה דבר בעולם שהסתרתי ממך. לא היה צריך. הרי לא היה בעולם מישהו כמוך שאפשר לסמוך עליו, דיסקרטי ואמין. לא היה דבר בכל שנות חיי שלא התייעצתי איתך עליו. החל מאיזה בגד ללבוש. לאן כדאי לטייל, איזו עבודה לבחור, איך לטפל בילדים, את מי להזמין למסיבה, מה ואיפה כדאי לאכול. ריהוט ועיצוב הבית. כל דבר מקטן עד גדול. 10 טלפונים ביום. על כל יציאה מהקיבוץ דיווחתי לך. כל פתק שהוצאתי עבר את אישורך. אני מעדכן ואת מקטלגת, מעירה אם צריך. לא היתה בינינו סימטריה. אני הייתי משתף ושואל ואת עונה ומייעצת. את הרי ידעת תמיד ובדיוק מה את רוצה ולא נדרש לך ייעוץ מאיש.
והיום לראשונה אני כותב וכותב ואין לי אותך שבעדינות האופיינית לך תגידי לי: "יפתחי, בסדר אבל תקצר".
אני יודע שהיו גם אנשים שנרתעו ממך, ובצדק. הקשיחות, הקנאות הטוטאלית לבית, למשפחה הגרעינית, לפרטיות שלך. לחומת המגן האדירה שיצרת בגופך הצנום סביב יורם וארבעת הילדים.
רק מי שהיה קרוב אלייך, משפחה, חברות קרובות ועמיתים לעבודה, זכו להכיר את הצד הקשוב לכל רחש, ההומור, האחריות המוחלטת, התפישה המהירה, הזיכרון המעולה, הסגירה של כל פרט, ההערכה לאחר, החום, הצניעות, הקלות בפרגון, בהמצאת שמות חיבה. אלו שהכירו אותך מקרוב זכו בפרטנרית הכי מדהימה, אמינה ונאמנה שיש.
ואז הגיעה המחלה הארורה. ושוב התגייסת כמו שידעת מגיל אפס. יודעת מה את רוצה, בטוחה בניצחון, מדחיקה את הכאב, הסבל, מסרבת בתוקף לכל ניסיון לעזור לך, ושוב לא מוכנה לקבל רחמים בשום תנאי ובשום צורה. אסירת תודה לכל אחד ואחת שמציעים עזרה, אבל דוחה כל ניסיון להתקרב, לפלוש לפרטיות שלך, לראות אותך בסבלך.
ואנחנו נפלנו בפח. נרדמנו בשמירה. ראינו אותך נגמרת לנו מול העיניים והמשכנו להאמין בניצחונך. קצרה ידנו מלהושיע. היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שלא עמדת במילתך. אמרת שתנצחי בדרך שלך ואנחנו האמנו. הרי תמיד ניצחת בדרך שלך.
בחודשים שלאחר הניתוח הראשון, שוב יצאנו להליכות. הפעם בקצב אחר. היינו ממעטים בדיבור. ואת כדרכך לעולם לא מתלוננת, לא רוצה רחמים. נהנית מדברים קטנים כמו אויר צלול, מראה הים, פרחים וציפורים. בפעם הראשונה בחייך הרשית לעצמך להוריד הילוך. האמנת שזו תהיה דרכך לניצחון.
לאחר שאושפזת שוב, והרופאים אמרו שאין מנוס מניתוח נוסף ולא הסתירו את החששות מתוצאותיו, הסתכלת עלי ושאלת: "יפתחי, אתה תעמוד בזה?" לא עניתי. בכיתי. שנינו ידענו שלא אוכל לעמוד בזה.
בימים שאחרי הניתוח שכבת הוזה וכואבת. הרופאים הרימו ידיים ונשארנו האחים, החברות הטובות ויורם על יד מיטתך. משתאים מכמות הכוחות ואצילות הנפש המסתתרים בגוף ההולך ונעלם. וכשכבר כמעט ועצמת את עינייך וקולך רפה, עוד היית אוחזת בידי ולוחשת לי: "יפתחי, אתה צריך לישון, תאכל משהו, ותעשה לי טובה, בלי פנים של תשעה באב".
הימים והלילות הארוכים ליד מיטתך היו, להדס, לירון ולי, הקשים בימי חיינו, ועם זאת רק לידך מצאנו מרגוע לנפש הפצועה והכואבת. לא הסתרנו את הערצתנו לדרך האצילית בה נפרדת מאיתנו. בכבוד, תוך שמירה על צלם אנוש, בשקט, בצניעות ובשליטה העצמית שכל כך אפיינו אותך.
קשה לי המחשבה שאת תמיד, תמיד היית שם בשבילי. ובפעם היחידה שהייתי יכול לגמול לך, כשלתי.

נורית - נונה אחותי האהובה. ארבעים ושבע שנים וחצי ליווינו זה את זו וזו את זה במסירות, אהבה והערצה. אתגעגע אלייך עד אחרון ימי, אבל נמשיך לחיות ולשמוח למען ילדינו וילדייך, למען הקרובים והיקרים לנו ולמענך,
כי אני בטוח שזה היה רצונך.

אחיך יפתח (פון).

--------------------------------------------------------------------------------
 
לנורית האהובה/ מהדס

נור אחותי האהובה, המדהימה, החכמה והכל-כך גיבורה !!!

חכי לי רגע, רק רגע. את הולכת נורא מהר. הבטחת לי שהקיץ נלך לים, נתרחץ ולא נמהר. כמובן בדרך נקשקש. אני אתרגז על משהו סתמי ואת כרגיל תרגיעי: "הדסי מותק תעזבי, למה לך?"
יש לך ולי עוד כל-כך הרבה מה לעשות ועל מה לדבר. כל-כך הרבה שנים שאת לא רק אחותי הצעירה אלא גם החברה הכי טובה.
רציתי לומר לך רק עוד משהו. את, טובה, צנועה, חכמה, ישרה והגונה מדי לעולם האכזר הזה.
תודה לך שחיכית ליובי ונפרדת ממנו כל-כך יפה.
אתגעגע אלייך עד יום מותי ואכאב על שלא שיתפת אותי בסוד הנורא שאת נושאת כבר שנים בבטן. את הרי יודעת שהייתי מורידה בשבילך את השמיים.

--------------------------------------------------------------------------------
 
אוהב אותך ומתגעגע / ירון

נונה אחותי האהובה,

אני יושב בוכה ומתגעגע והגעגוע כל כך חזק, כל כך כואב וכל כך לא זר לי – נראה שכל חיי אני מתגעגע אלייך.
לפני 37 שנים, בנסיבות הטרגיות של משפחתנו, נפרדו דרכינו. אני הייתי ילד בן 3 ואת ילדה מתוקה בת 10 – רזה עם צמה שחורה וארוכה עד הטוסיק. אחת לשלושה שבועות היית מגיעה לבקר אותי (תמיד עם פון, כמובן) בנסיעה ארוכה עד לרביבים, ואני תמיד חיכיתי כבר בתחנה כדי לא להפסיד אפילו שנייה איתך. את – למרות מלחמת ההישרדות שלך, האבל הכבד, ללא מבוגר לידך, ידעת תמיד להעניק לי חום ואהבה אינסופיים ובצידם הרבה נשיקות וחיבוקים מפנקים. ואני, כפעוט קטן, שאבתי לתוכי את כל החום הזה והאהבה הזאת ואספתי כוחות להמשיך ולהתמודד עם עוד שלושה שבועות בלעדייך, תקופה שכילד נראתה לי נצח והגעגועים היו לי קשים מנשוא. ידעתי שכשאת איתי, אין אף אחד אחר בעולם וזו הבועה של שנינו.
ככל שחלפו השנים הקשר התהדק והיינו מדברים שעות בטלפון – היית מספרת לי הכל – את נערה מתבגרת ואני ילד קטן שלא מפסיק להקשיב לך גם כשאני לא מבין כלום, יודע שאני צריך להקשיב לך ושמח בקרבה ובאינטימיות.
אני הערצתי אותך. היית תלמידה מבריקה וכדורסלנית מחוננת – אני זוכר שכאשר נבחרת לשחקנית מצטיינת בטורניר אליפות אירופה, הלכתי שבועות כמו תרנגול, גאה להיות האח שלך ושאת אחותי.
במשך כל ילדותי ואחר כך גם בבגרותי, כל כך דאגת לי. כל הזמן פחדת עליי ואני השתדלתי להיות הכי זהיר בעולם, רק שלא יקרה לי כלום – מעולם לא שברתי יד או רגל ולא חיפשתי הרפתקאות מסוכנות, רק שלא תדאגי.
לפני למעלה מ- 20 שנה הפכת לאמא ובחרת להקדיש את כל כולך לאמהות, לילדים, לבית. החיבור שלי לילדים שלך היה התאהבות ממבט ראשון – הייתי בין הבודדים שבכלל נתת להם לגעת או להתקרב. אני חושב שאני היחידי בעולם (למעט ילדיך), שיודע באיזשהו אופן קטן וחלקי מה זה אומר לאבד אותך כאמא ולא רק כאחות וחברה – היחידי שיודע מה זה החום האימהי שלך, הדאגה האינסופית, הקרבה. אפילו עכשיו, בשיא מחלתך, כשאני ממאן לחגוג את יום הולדת ה- 40 שלי כשאת חולה, מצאת את כוחות הנפש והגוף האחרונים ובאת בשבילי, משמחת אותי ושוברת את ליבי בו זמנית. כאמא, תמיד דאגת שהילדים יהיו לצידך, מתקשה להיפרד, אוספת אותם סביבך וזה מחזיר אותי שוב לילדות שלי. איך כל פרידה היתה לך כל כך קשה – נפרדת, מנשקת, יוצאת ושוב חוזרת, מתקשה להרפות. בחודשים האחרונים אני הייתי זה שהתקשה להרפות ממך. בא לבקר אותך, נפרד, מנשק, הולך ושוב חוזר – לא מסוגל ללכת, לא רוצה לתת לך ללכת. מתמודד לראשונה בחיי עם כל המוות שבמשפחה שלנו. גם אחרי הנשימה האחרונה שלך, שוכבת במיטה, שקטה, כבר ללא כאבים, ללא בחילות, בלי הסבל האינסופי, עדיין התקשיתי ושוב חזרתי ונישקתי אותך שוב ושוב ושוב. אני לא יודע איך להתמודד עם לכתך ובעיקר עם אובדן המגע שלך – החיבוקים, הנשיקות, המילים האוהבות ...

היום את מצטרפת לחלק הדומם והכואב של המשפחה – ליובל, לאבא ולאמא, כבוגרת שבחבורה ואת בת 47 שנים בלבד. אצלנו, הנשארים, כללי המשחק השתנו והם קשים, קשים מנשוא.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
נוריתי / מעינת

כל כך הרבה יש בשם הזה... כל כך הרבה היה בך....
דמותך הרזה, היפה כל כך, עם המון כוח ושקט.
ותמיד ממהרת, כל הזמן ממהרת - לעזור במשהו, למישהו, לסדר משהו לאחד הילדים, לפתור איזו בעיה...
ככה אני תמיד מדמיינת אותך: ממהרת. לא יושבת שנייה בשקט.
מאז שהייתי קטנה – תמיד המפגשים עם "המשפחה ממעגן מיכאל" היו המפגשים המשפחתיים הכי אהובים עליי. אפילו לא ידעתי להגדיר איזו קרבה משפחתית זו, איך בדיוק אנחנו משפחה, אבל התגאיתי מאוד בעובדה הזו.
כל הפיקניקים שערכנו, ארוחות הצהריים אצל ההורים בהזורע, או אצל סבא הרן במעגן מיכאל. תמיד עם הרבה ילדים, צחוקים והמון אהבה.
פעם אמרו לי שאני דומה לך. איזו מחמאה! נכון, מוזר. אבל כל-כך מחמיא!!!
כאילו שבזה שאני דומה לך – אני גם יותר קרובה אלייך. ואת זה תמיד רציתי מאוד...

בתקופה האחרונה כשנלחמת וסבלת – אני הייתי רחוקה. תמיד מעודכנת -אבל רחוקה. בפעם האחרונה בה ראיתי אותך, כשנפרדת מאיציק וממני כאילו לזמן קצר והתרחקת עם האופניים אשר סחבו בשבילך את הירקות האורגניים, שוב מיהרת לאיזה מקום. ולכן ככה אני אזכור אותך תמיד – חזקה וממהרת.

יורי, אלעד, דני, איתמר ורועי, דסי, פון, ירון וכל המשפחה – לא יודעת איך אפשר לנחם בתוך ים העצב הזה.
רק מקווה שתזכרו את הכוחות והעוצמות שהיו לנוריתי, תמיד, והידיעה הזו תיתן לכם מעט כוח להתמודד.

באהבה – עינת.

--------------------------------------------------------------------------------
 
נורה שלנו / דברים שנקראו על ידי טובה

בשנים האחרונות עבדנו יחד בפלסאון, יחד ב"קומה".
את במרכז העצבים של היצוא.
חכמה, נבונה, נחושה, קשובה ומתרגמת לשפת מעשה את המשימות שיש לבצע. כל כך תכליתית ומפוקסת.
ומעל הכול - החריצות - אין קץ חריצות. אין משימה שלא יכולת לה, גם כשהדברים לא פשוטים ויש לרצות לקוחות רחוקים ולתת להם שירות לבבי ומסור, וכולנו נאבקים באורקל ואת תמיד מוצאת פיתרון: "נמצא משהו, נפתור את זה", את אומרת. ובשקט ובצנעה, כאילו מובן מאליו.

וברקע - המשפחה, הילדים, מתקתקת את הכול גם פה גם שם, אין אחד על חשבון השני. תמיד ממהרת להיכן שהוא להספיק הכול. כל כך רצינו ממך עוד, והרבה, אבל הלכת.

נורית חסרה לנו כל יום כחברה וכעמיתה. חוכמתה ורמתה המקצועית ראויים לציון.

יורמי, אלעד, דניאל, איתמר ורועי - פלסאון על כל עובדיה בארץ ובעולם כואבת ומחבקת אתכם חזק.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
טל אופר, בשם מחלקת הייצוא בפלסאון

נורה,
החלפתי אותה בתפקידה במחלקת היצוא. היא קבלה אותי, הדריכה אותי, תמכה בי מקצועית ואף ניסתה לדאוג לי לחיים האישיים ועל כך רק תודה מעומק הלב.
לפני שהגעתי, ניהלה נורית את המחלקה והיתה השחקן המרכזי בכל הקשור למעבר במחלקת יצוא מ"מעלה" ל"אורקל". כל שאלה, כל נקודה, כל פרט שעלה בישיבות ובהשמה, זכה להתייחסות, לתשובה וליישום מהיר.
יכולתה לשחות בים של בעיות ונושאים ולטפל בהם בו-זמנית היתה מרשימה ביותר. ואת הכול עשתה בשקט ובמקצועיות שאפיינו את נורה שלנו.
להספיד אותך, אישה כה צעירה זה פשוט נורא ועוד ולנסות לעשות זאת במספר משפטים - קשה עוד יותר .
הלכת כל כך צעירה ללא שוב. כשמאבדים חברה, ידידה ושותפה לדרך, נדמה שהזמן עומד מלכת ואנו במחלקת הייצוא לא הספקנו להיפרד, לומר מילים אחרונות ולהעביר חוויות שעברנו ביחד, לטוב ולרע, על שינויים שלא הפסיקו לפקוד את המחלקה ואת כולם את עברת. אך לא מעט בזכות הביטחון שהקרנת, השליטה שלך בכל מה שקרה סביבנו, נתן לנו רוגע ודרך להמשיך .
לאחר כניסתי לתפקיד נורה התמקדה בניהול במחסן אירופה, ניהלה אותו ללא דופי, עבדה כמו שני עובדים ללא תלונות, ימים ולילות, שבתות וחגים, נתנה את הנשמה לעבודה בלי לבקש כל טובה, ובמקביל לא שכחה אף לרגע את משפחתה ועשתה הכול כמו שדה. כזאת היא היתה – רצינית, משקיענית, אכפתית, דואגת, אישה עם לב זהב.
כשנודע לנו שנורה הולכת לניתוח היא השרתה בנו תקווה שאוטוטו היא חוזרת והכול שטויות. זו היתה דרכה. לאחר הניתוח, כשהבנו שנורה לא חוזרת, זה פגע בנו כמו גל חום אך בכל זאת, בדרכה נתנה לנו הרגשה שתמיד יש למי לפנות ועל כך תודה רבה.
נורה היתה מבחינתי אשת הברזל, עבודה, ארבעה ילדים, בעל, בית, משפחה. היה נראה שאין דבר שיכול להכריע אותה, ואז תקפה אותה המחלה הנוראה, והבנתי שרק המחלה הזאת יכולה על אשת הברזל.
נורה, לסיום, תודה על הכול.
בשם מחלקת הייצוא - לא נשכח אותך ואת תרומתך ואת כל מה שעשית בשביל כולנו ובשביל פלסאון.
למשפחה - משפחת היצוא עומדים ומוכנים לעזור בכל שתבקשו.

--------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה

אביה דן אמיר
אמה יעל אמיר
אחיה יובל אמיר
סבה הרן לביא
כלתה של מוקה דרור
כלתו של לכסי דרור

סה"כ 28 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  14/09/2018
 נורית זוכרת לעד
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  11/08/2017
 המתוקים שלך גדלים..
קיבלתי את הזכות לחנך את ילדיך...את אלעד לא הכרתי,
דוני היפה מתיפה מיום ליום...
איתמר ורואי - כל אחד מהם מיוחד יחיד מלאי רגש מבעד לחספוס ואיכפתיות.
אני בטוחה ששם למעלה את כה גאה בהם!ושומרת כמו תמיד...זוכרת ואוהבת
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  17/11/2012
 
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  28/03/2011
  חושבת עליך יקרה כשאני מסתכלת על ילדיך ברחוב הקיבוצי...בחדר האוכל...ככה סתם בים..רואה את המתוקים איך שהם...כל כך כל כך...משהו!!! ובעיקר אני רואה את הנוריות שלך שם בכל אחד מהם בדרכו שלו...ואני יכולה לומר שאני מתגעגעת לראות אותך את החיוך והצניעות שהיתה נוזלת לך אם הייתי מעיזה להחמיא לשבח את ילדייך. נורית האביב הגיע ועמו כלניות ונוריות ואת נורית חסרה בנוף האביבי... חושבת עליך אפרת
נר נשמה הודלק על ידי הדס פרנקל בתאריך  04/02/2011
קרבה: אחותה של נורית
  אחותי האהובה. מתגעגעת אליך הכי בעולם. כמה הייתי רוצה שניפגש רק עוד קצת.אוהבת הכי הדס
נר נשמה הודלק על ידי גיל גנדלר בתאריך  05/10/2010
קרבה: חבר להדס
מקום מגורים: רמת השרון
  איתכם יחד ומחזק אותך הדסי
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  18/09/2010
 
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  03/08/2010
 
נר נשמה הודלק על ידי יפתח בתאריך  20/04/2010
קרבה: אח
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 כמה את חסרה נונה יקרה שלי, שלשום ביום הזיכרון לחללי צה"ל הייתי בבית הקברות כרגיל. והשנה פעם ראשונה שאת היית שם איתי. עמדתי במשך הטקס ליד הקברים של אבא, אמא, סבא, סבתא ויובל ואח"כ הלכתי לקבר שלך. רק שם נפרץ סכר הדמעות. את חסרה לי יותר מכולם ביחד. אין יום, שעה שניה שאת לא עוברת לי במחשבות, בדימיון, בחלומות. כמ את חסרה לנו, לי להדס ליורי ולילדים המתוקים והסגורים שלך. בערב יום הזיכרון חן כרמי שר והיה מדהים!! ישבתי בצד בזמן שהוא שר והרגשתי אותך איתי מקשיבה לו. מתגעגע אלייך כל-כך. אם רק היו מעירים אותי ואומרים לי שסתם חלמתי חלום רע.
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  19/12/2009
קרבה: אחות
 הילדים גדלו והם נפלאים מתגעגעת אלייך לא ארגע לעולם בלעדייך. הדס
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  11/11/2009
 
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  26/10/2009
קרבה: אחות
  אתגעגע עד יום מותי. משתגעת בלעדייך. הדס
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  25/08/2009
קרבה: אחותה של נורית
 אחותי האהובה תחזרי כבר זה לא יכול להיות. מתגעגעים אלייך הכי בעולם. פון ירון והדס.
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  24/08/2009
קרבה: אחותה של נורית
  מתגעגעת אלייך משתגעת. באהבה ענקית הדס
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  20/08/2009
קרבה: אחותה של נורית
  נור אהובתי אין דקה שעה יום שבוע וכבר חודש וחצי שאת לא בליבי.החיוך מזמן כבר לא על פני.עדיין מחכה לך. מתגעגעת עד יום מותי. הדס
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  19/08/2009
קרבה: אחותה של נורית
  אחותי המדהימה והגיבורה כל כך. הילדים מקסימים.אשמור עליהם עד יום מותי. נוחי לך בשקט והעיקר שלא תיסבלי. אוהבת הדס
נר נשמה הודלק על ידי נעמי בתאריך  17/08/2009
קרבה: דודה
מקום מגורים: רביבים
 עבר חודש מאז עזבה אותנו נורית ואי אפשר לאמר שזה עבר עלינו מהר וקל... רובצת על לבנו מין אבן כבדה של צער מהול בכעס על אי הצדק בהתנהלותו של עולמנו, בו ננחתות מכות על משפחה אחת בזו אחר זו ונלקחים החיים מאשה צעירה שעוד כל החיים לפניה... והרי נוריתי כה קיוותה שלילדיה לא יקרה את שקרה לה... את נוריתי לא פגשנו רבות בשנים האחרונות, שכן היא נסגרה לה בביתה, שהיה מבצרה, והתמסרה באופן טוטלי למשפחתה - ואנחנו כיבדנו את רצונה זה... והתוצאות הרי הן לנגד עינינו: בעל וילדים נפלאים ובית דאוג לתפארת. זה כמובן מדגיש את הבור והחסר שנפער מעתה... אגב, מאוד אהבנו לראות את התמונות באלבומים ולהיווכח שהיו לה שנים מאוד יפות ומאושרות... רועיקי, איתוש, דוני ואלעד - אנחנו מאוד מקווים שהאהבה והמסירות בהם עטפה אתכם אמא לאורך השנים יתנו לכם את הכוח להמשיך ויהוו בסיס איתן להתפתחותכם בהמשך... אם הדס היא הדומה לסבא הרן, אימפולסיבית ומחצינה רגשותיה, הרי נוריתי היתה דומה לסבתא לילי: שקולה ומאופקת ומחזיקה הכל בבטן - ולא בטוח שזה שיחק לטובתה... אז אל תעצרו את הדמעות ואל תבליעו את הכאב - הם קיימים ומותר לתת להם לצאת... רצינו לציי
נר נשמה הודלק על ידי הדס פרנקל בתאריך  15/08/2009
קרבה: אחות
  כל יום מתגעגעת יותר אחותי היקרה תחזרי כבר נמאס לי זה לא יכול להיות. מחכה לך עד יום מותי. הדס
נר נשמה הודלק על ידי הדס פרנקל בתאריך  13/08/2009
קרבה: אחות
  דרישת שלום להורים דרישת שלום ליובל אבא ואמא וסבא הרן ולך מליוני נשיקות. הדס
נר נשמה הודלק על ידי הדס פרנקל בתאריך  13/08/2009
קרבה: אחות
  אחותי האהובה תחזרי כבר,מספיק נמאס. מחכים לך כל כך כולנו.אוהבים אותך כל כך ילדייך המדהימים בעלך וכל אחייך. הדס
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  12/08/2009
קרבה: אחות
מקום מגורים: מעגן מיכאל
  אין נחמה נור אחותי האהובה שלי. חושבת ומתגעגעת אליך כל שניה מהחיים. הדס
נר נשמה הודלק על ידי דפני אסף בתאריך  06/08/2009
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 "החיים שייפו אותך ליהלום נדיר" נוּרלה יקרה שלי פעם היית בשבילי אחת מצמד האחים הקטנים היפים, המוצלחים והבלתי מושגים של הדס, חברתי הצמודה לי בדם. תמיד רציתי להתקרב אלייך ואל פון, זה היה מאוד מושך הכוח והמוּצלחות שלכם. אבל אתם הייתם מצודה צלבנית סגורה ומבוצרת. משק אוטארקי שממלא את עצמו מעצמו. כך זה נראה מבחוץ. כשהִצעתי לפון להתראיין על הסיפור המשפחתי שלכם, יכולתי לתאר את הפְנים הכואב, לא יכולתי לתאר עד כמה כואב. פון דיבר ואצלך המילים בקושי הצליחו להתגלגל החוצה. הן נפלו כמו אבנים. רק לקראת הסוף נַמַס בך משהו. כל כך כאב לי עלייך נוּרה. במשך תקופה ארוכה, הייתי יושבת ערב, ערב עם ירון על הריצפה במטבח ביתנו ובוכה – מתאבלת עלייך. לא ידעתי מה לעשות עם הכאב הזה חוץ מלהעריץ את הכוח שלך לחיות ולהחיות. שנתיים אחרי, כשהחוברת יצאה לאור, לחשת לי באוזן, "בכל זאת ירדו לי 30 קילו מהגב". בינתיים החל להירקם בינינו המשהו הזה שציפיתי לו. את היית מסורה לְבית עם ארבעה קטנים, במחסור שינה תמידי וקיבלת את העזרה שהצעתי לך. רואי ואיתמר החלו לבוא אלינו מדי פעם, אחר הצהריים. היינו עושים פעילויות משותפות עם דורון ו"עו
נר נשמה הודלק על ידי דומב אפרת בתאריך  05/08/2009
מקום מגורים: מעגן מיכאל
  כמה עצוב, כואב וחסר אוהבת ומחבקת אתכם כל אחד בנפרד וביחד. אפרת
נר נשמה הודלק על ידי גלילה בתאריך  13/07/2009
 מדליקה נר כואבת עם המשפחה על האובדן החוסר והכאב
נר נשמה הודלק על ידי דלית גלבוע בתאריך  11/07/2009
  זוכרת אותך.
נר נשמה הודלק על ידי טל והדר בתאריך  11/07/2009
 
נר נשמה הודלק על ידי עובדי הבית הסיעודי בתאריך  09/07/2009
  אוהבים אותך.
נר נשמה הודלק על ידי הדס בתאריך  08/07/2009
קרבה: אחותה של נורית
  אתגעגע אליך עד יום מותי.
 
בניית אתרים