חיפוש


יום חמישי, 18 אפריל2024
אבגדהוש
31010203040506
07080910111213
14151617181920
21222324252627
28293001020304

ולדנברג אריה 1952-2008

שם משפחה ולדנברג 
שם פרטי אריה 
תאריך לידה 13.10.1952 כ"ד תשרי תשי"ג 
תאריך פטירה 29.11.2008 ב` כסלו תשס"ט 
שם האב אברהם 
שם האם טובה - הלנה 
שם בן/בת הזוג הדס אפרתי 
שמות הילדים רותם, נדב, יהל 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

אריה, איש אהוב שלי / הדס

חיינו המשותפים החלו בסערה,אהבה,קשר עמוק והרבה קשיים. אך יכולנו לכולם.
פגשתי אדם רחב אופקים,נאור,משכיל,בעל ידע רב בכימיה, ביולוגיה, ספרות ושירה עברית.
המילה הכתובה היתה בת ברית שלך, והרבית לכתוב מעומק לבך הרחב.
אין מילים שיתארו את האהבה שלי אליך.
אהבת אותי, תמכת בי, היית בשבילי ואיתי.
היינו קשובים זה לזו וחלמנו לחיות ככה לעד.
כל ילדינו היו חלק מהמשפחה הרחבה, החמה והעוטפת, והיה מקום לכולם.
המחלה פלשה לחיינו, וכל-כך קיווינו לנצח.
הפכתי כל אבן ברחבי העולם בחיפוש אחר ישועה והחלמה.
בתוך תוכי ידעתי שזה קרב אבוד.
היום כבר לא כואב לך כלום. כל מה שהשארת לי כצוואה – אמלא באהבה.
עד עולם אוהב אותך ואתה בלבי לעד.

אני מצרפת שיר אחד מני רבים שכתבת לי,
המביע את גודל לבך ואהבתך.

הָאִישָה שאִיתִי

הָאִישָה שאִיתִי
אִישָה עֲל
אֲל אִישָה
אִישָה אֵלָה

אַהֲבָתָה כָּאש
כּאֵבָה כּוִיה
זָעמָה טֵירוּף
הֵקרָבָתָה מוּחלָט

הָאִישָה שֶאִיתִי
אִישָה אֵלָה
הַאִישָה שאִיתִי
מַעיָן סגִידָה
לָאִישָה שאִיתִי
נִשמָתִי נִטרפָה.

אריה

--------------------------------------------------------------------------------

אבא יקר שלי! / מרותם

את בואי לעולם קיבלת בזרועות פתוחות
ובאהבה שאין לה תנאי.
טיילנו יחד בשבילים
אספנו יחד חוויות
גילינו עולמות
למדנו זה על זו.
הערצתי את הכוח שלך,
חיבקת אותי בשתי ידיים חזקות ושומרות.

לאט לאט החיבוק נרפה, הידיים נחלשו
וחיבקת רק כשבאמת היה צריך – ידעת מתי באמת צריך.
ואפשרת לי בחכמתך:
לנווט לבדי בין השבילים
לאסוף חוויות משלי
לגלות את הכוחות שבי
לברוא לי עולם משלי
ללמוד קצת על עצמי.

ואז החיבוק נרפה לחלוטין
בידיים החזקות לא היה כבר כח.
אבל לבי היה מלא עדיין באותה אהבה ללא תנאי.
וכשהלב מלא באהבה אמיתית שכזו
השבילים הופכים בהירים וברורים יותר
הכוחות מתחזקים
העיניים מעיזות להישיר מבט
העולם מתמלא בחוויות משמעותיות,
העצמי נהיה עצמאי.

ורק דמעות פתאום זולגות
מגעגוע, מעצב, מאהבה ללא גבולות.
מאיש אחד יקר
שהיה איתי, שחיבק אותי,
שבחכמתו הרבה שחרר אותי לחוות את חיי.

ויש חלק גדול
בעולם שלי, בשבילים, בחוויות, בכוחות שבי
שהם אתה.

אני אוהבת אותך אבא
אהבה כמו שלימדת אותי – ללא תנאי. 

--------------------------------------------------------------------------------
 
אבא שלי, איך אני אוהב אותך, עכשיו יותר מתמיד / נדב

איך תמיד הערצתי אותך בילדותי.
תמיד אהבתי לראות את כל הילדים בטיולים מוקסמים מאבא שלי, איך הם היו גומעים בשקיקה את הסיפורים שלך על פיכה דאומה ונויתן הטקן.
באיזה מבטי אהבה והערצה היו תמיד מדברים עליך ילדי דולפין וסנפיר מאז ועד היום, על כל מה שעשית עבורם.
מפעל התבלינים שהקמת בבית הספר היה בשבילי אולי הקסם הכי גדול שעשית.
מי היה מאמין שאפשר לגרום לילדים לקום ב- 06:30 בבוקר בשביל לעקור יבליות בחלקות עם חיוך וציפייה,
רק אתה הצלחת לעשות את זה.
ובעצם כל מי שזכה לעבור תחת ידיך או לעבוד לצידך, העריץ אותך, את חוכמתך ואת היכולת שלך הייחודית לעשות קסמים ולהפוך קש לזהב.
אבל אז אבא, כשאני בגיל ההתבגרות שהוא קשה לכשעצמו,
הקסמים שידעת לעשות התחלפו בטעויות.
אבל יותר גרוע מבחינתי היה חוסר היכולת שלך לעמוד מאחורי הטעויות שלך, ושם נשבר אצלי משהו.
עם התפוגגות ההערצה החלה להיפער בינינו תהום עמוקה שלא אני ולא אתה ידענו איך לגשר עליה.
ואבא שלי, שהיה עד עכשיו קוסם כל יכול, נראה לי פתאום כאדם חלש ונרפה שלא מסוגל להתמודד עם מעשיו ולהכיר בהם.
וזהו, כבר כלום לא יכול לחבר בינינו.
אני כבר ויתרתי, ועשיתי את הדבר היחיד שידעתי, נכנסתי לי לתוך קונכייה כדי לא להפוך לכלי בין המחנות שנפערו.
ואבא גם אתה ויתרת, ואני ראיתי איך לאט לאט אנחנו נדחקים הצידה מהחיים שלך והופכים להיות שוליים.

בפער הזה, הבלתי ניתן לגישור, נכנסה לה מחלת הסרטן
המקוללת, הכואבת והאכזרית.
ומתוך כל הכאב של המחלה הזאת הגיעה הברכה הגדולה.
ושוב אנחנו כאן כולנו איתך, המשפחה שלך שכ"כ ייחלת לה וחיפשת בכל המקומות הלא נכונים.
אבא, איזה שיחות היו לנו סוף סוף ליד המיטות שלך במי יודע כמה בתי חולים.
איך סוף סוף זכיתי לראות אותך עם כל הכאב והקושי, מסוגל להכיל את הטעויות שלך ומקבל אותם כחלק ממך.
זה כל מה שרציתי ממך אבא, אני לא צריך את האבא הנערץ והקוסם של פעם.
הייתי צריך אותך ככה, אנושי ואמיתי וטועה ומתרגש.
ככה אני אוהב אותך, אבא, עכשיו יותר מתמיד.

אין אושר גדול יותר מלראות אותך נפרד מאיתנו בסוף עם שלווה ונחת על פניך.
זהו אבא, נגמרו המלחמות, שלחנו אותך למעלה עטוף באהבה.
מוקף במשפחה וחברים.

נדב.

--------------------------------------------------------------------------------
 
הקינה על אריה / גל, ים ושיר

אריה,
כבר שבוע שאתה שוכב על מיטתך ואני מתחיל להבין שהסוף מתקרב.
כבר שבוע שאני מריץ בראשי שורות שנראות לי מתאימות להלוויה שלך, אך רגלי בוגדות בי ואני מפחד להוציאן אל הדף פן העתיד יתממש, כי אולי בכל זאת יש עוד סיכוי קטן שבקטנים ובסוף תתעורר ותהיה נוכח לאהבה שעוטפת אותך ולקסם שפיזרת בכל מקום שעברת בחייך. אז בעיניים דומעות, כשהנשימה כבדה והיד רועדת על המקלדת, אני ניגש כעת ומנסה להיזכר בכל מה שרציתי להגיד לך.
רציתי להגיד שאתה זה שלימדתי אותי שכל מה שאנחנו רוצים בחיים מתומצת לבסוף לשתי בקשות צנועות: לאהוב ולהיות נאהב. כמה אהבת את הבריות מעולם החי והצומח כולם ידעו, אך לנו היה המזל להיות נוכחים גם לאהבת האמת שהרעפת עלינו כבני ביתך. ובימיך האחרונים כשכולם עלו לרגל למיטתך, ראיתי איך הגשמת את חציה השני של המשאלה הכל-כך צנועה הזו וכמה אתה אהוב ונערץ על כולם.
רציתי להגיד שהיית מחנך דגול ומורה לחיים שהשפיע על כיוון ההתפתחות של כל אחד מאיתנו, אך מעל הכול היית איש חזון שראה למרחקים ונתן השראה לכיווני הסתכלות שונים על העולם. איש שהאמין שהעולם סביבנו, הוא המשמעות שאותה אנו מעניקים לדברים ולא עצם קיומם העצמאי.
רציתי לחבק ולהגיד שבעיני אתה אדם קסום, דואג ואכפתי, צנוע ועניו, נעים הליכות, אינטליגנטי, איש שיח ובעל חמלה ורוך פנימי שעטופים במעטה חיצוני של בגרות מוצקה, אבל בעצם כולם יודעים את כל זה, ולכן אין צורך להכביר על כך במילים.
אז רק אספר לך שעד נשימתך האחרונה נעטפת באהבה אין סופית מצד כולם. שגם כשכבר ישנת עמוק, אמא דאגה להשמיע לך את המוזיקה שאתה הכי אוהב, לטפטף טיפות מי אננס לגרונך כדי להקל על הכאב, למרוח את שפתיך בווזלין פן יתייבשו, לשנות לך תנוחה כל כמה שעות כדי שיהיה לך נוח, לרחוץ אותך כל בוקר, למרוח משחה בעינייך הפתוחות למחצה ולדבר איתך כדי לחזק את רוחך.
אריה, אנחנו רוצים להודות לך על השנים המדהימות שהענקת לאמא שלנו, על האושר העילאי שגרמת לה ולנו, על הגאווה שנטעת בלבבותינו ועל האהבה האלוהית שנסכת עלינו מכד קטן שאינו נגמר לעולם.
תודה על הרכות בה ליטפת אותנו במילותיך ועל כך שזכינו להכירך.
במחלתך למדנו מהי אהבת אמת ללא תנאים, מהי מסירות ללא גבולות, מהי תמיכה וערבות הדדית, כיצד באה לידי ביטוי חברות קיבוצית, כיצד נלחמים בעוז רוח וכיצד נראית האצילות כשנגמר הקרב.
אני בוחר לסיים במילות השיר שלך שכתבת במו ידיך לאמא. "אקמול" קראת לו, והוא מסמל את האופטימיות שתמיד עטפה אותך:

אהובתי, העובדה שאני שופך את ליבי מגודש כאבי, בחרוזי שירה, היא רק אקמול.
בעוד רגע תשוב, עזה כתמיד, הלמות הראש.

אריה, אתה חוזר היום למקום שהכי אהבת, אל הטבע.
אנחנו מבטיחים שמורשתך תמשיך להיות נר לרגלינו. שנכבד אחד את השני ונדאג לזולת, שנהפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו ושנמשיך לאהוב ולחבק את מי שכל כך אהבת.
רק תבטיח שתמשיך לשמור עלינו ולדאוג לאמא שכל כך מתגעגעת לליטוף ולמילה שלך.
ושוב, המון המון תודה.

--------------------------------------------------------------------------------
 
אריה / יוני

כולנו התקבצנו פה היום כדי ללוות אותך בדרכך אל החופש, אל מקום ממנו רואים הכל באור חדש ובקלות. אבל עוד רגע לפני, אני מבקשת לחלוק כמה רגעים מסיפורי העבר.
נפגשנו בביה"ס התיכון ביום הלימודים הראשון של כתה ט'. במבט ההיכרות הסוקר בו בדקנו בביישנות מי הם הילדים הזרים שנקבצו כדי ללמוד ביחד, ננעצו עינינו אלו באלו. מכת הברק העוצמתית שהכתה באותה שנייה בלב שלי הבהירה בוודאות שאנו שנינו עומדים להעביר את חיינו ביחד.
והיו לנו ימי תיכון העליזים, שהיינו צמוד צמוד, לכל מקום ולכל מפגש, מסיבות דיסקו בחבר'ה, נסיעות לימים ארוכים לים, טיולים. רוב עיתותי התלוויתי אליך לאולם ההתעמלות, מתפעלת מהכישרון, מהריבועים בבטן, שרירי הקיבורות, מתח, מקבילים, סוס, טבעות.
איזו שלמות של תנועה. בלתי נלאה, אקרובט, ומצטיין.
תחרות אחרי תחרות סיימת במקום הראשון. אלוף הארץ לדרגה א' בהתעמלות על מכשירים.

לצבא סירבת לקבל את ההקלה של ספורטאי מצטיין. בחרת ללכת לשלוש שנים לסיירת צנחנים. מה שמשך אותך היתה העמידה באתגרים. ללכת אל מעבר לגבולות של עצמך. לגלות בתוכך עוד מסוגלות ועוד יכולת.

אחרי הצבא ומלחמת יום כיפור, תוך כדי תואר ראשון באוניברסיטה, עשית את הלא יתכן. חזרת לאימוני ההתעמלות על מכשירים ולמרות הפער בשנים הצלחת להגיע להישגים ולביצועים הרבה יותר מסובכים משיכולת קודם לכן. צלב על הטבעות. חתיך יותר, חזק יותר, נועז יותר, ונחרץ יותר.
כשכרסי בין שיני עם התינוקת הראשונה שלנו, הגעת עם הילדים המחוננים שאימנת לתחרות שלהם, כשאתה עצמך נרשם לתחרות ברמה הלאומית. שנה תמימה התאמנת לתחרות זו. ולתדהמתך גילית שאתה המתחרה היחיד שהגיע לתחרות ברמה שלך.
המארגנים הציעו לך לעלות לתחרות ולהשיג על כל מכשיר את המקום הראשון, אבל אתה בספורטיביות מופגנת ויתרת. זו היתה סוף קריירת ההתעמלות שלך.
לא היינו צריכים להמתין הרבה.

בו ביום בו נולדה בכורתנו המקסימה קיבלנו טלפון מגרשון פלג, שהתקבלנו לבי"ס שדה במעגן מיכאל.
מכאן התחיל המסלול שלנו.
שתים-עשרה שנים חיינו שם. אתה פרחת. נפתח בפניך עולם שלם של טבע, ומחקר, קשר אנושי, חיי חלוציות, לא היה נלהב ממך. לא הפסקת להשתכלל, לא הפסקת להמציא, התפתחת ופיתחת את כל מי שסביבך. הדבר הראשון שארזת בתרמיל ביציאה למלחמת לבנון היתה רשת חרקים ומרעלה, כי אולי אתה עשוי לתפוס שם זנים לא מוכרים של חרקים מיוחדים. לצוות בג'יפ תוך כדי אימון או קרב, היתה כבר תרגולת בשיא של מהירות - עצירה תוך כדי תנועה, ולכל אחד היה תפקיד בלכידת החרק המיוחד שנקלע למרחב שלכם.
העמדת דורות רבים של מדריכים, פיתחת שיטות וטכניקות של הדרכה, ניהלת את ביה"ס והבאת אותו להיות ביה"ס המצליח ביותר דאז.
אנשים רבים העריצו אותך והלכו לאורךָ, גם שנים רבות אחרי שנפרדו דרכיכם.
מאין שאבת את הכריזמה הזו? מאין הבאת את המאגר הבלתי נדלה של יצירתיות והמצאה?

ובמשפחה, הולדנו ביחד שלושה ילדים לתפארת. ילדים יפים ומוכשרים שעוד יבואו לביטוי בעולם הזה.
נתנו להם ביחד בסיס יפה ומוצק: חיים מצוינים ושמחים בבי"ס שדה, הקנינו להם המון חופש וגמישות מחשבתית, אפשרנו להם מפגשים עם שותפים מקסימים ומיוחדים לאותה הדרך, והרבה "יחד".
יצאנו לטיולי משפחה הרפתקנים, עם התינוקות שלנו על הגב, לפעמים על גבול חוסר האחריות. טיילנו הרבה עם חברים ומשפחות, הגענו לקיבוץ וגם כאן ביחד עשינו דברים משמעותיים בחינוך, היה לנו דיבור עמוק, אהבנו וכאבנו.
לימדת את הילדים את אהבת הטבע, שני הגדולים היו ילדי בר. בגילים הצעירים הכירו המון צמחים, כשרותם פחדה יום אחד ללכת לבדה כהרגלה לגן ד', כי לפתע פחדה מנחשים, הבאת לה נחש ידידותי, ולימדת אותה לגרום לו לזחול מתחת לשרוול שלה.
לימדת אותה לעשות פליק פלאק, בערבית סלטה, וכל כך קיווית שגם נדב יירש את הספורטיביות שלך. אבל הוא הפתיע אותך וקיבל ממך דווקא את החשיבה החדה,הגבוהה והפיוט.
כמה צחקנו על זה שיהל היא הקיבוצניקית האמיתית היחידה שבינינו.

אתה בחרת ללכת אל אהבה אחרת. והלכת. המון זמן התקשית לבחור, והחלטת. עזבת ה-כ-ל והפנית גב.
עם כל הכאב שכאבתי, שמחתי לראות שאתה שמח בחלקך, שטוב לך.
במפגשים שיתפת אותי בנפתולי הדוקטורט ובסטארט-אפ שהקמת לתפארת. ושוב הייתי גאה בך.

בערוב ימיך הגעת לשיחות אינטימיות "של אמת" עם ילדיך. הם לא חסכו ממך את רגשותיהם, אתה הבעת הרבה חרטה, וביחד הגעתם להרמוניה ולתיקון ענק.

בביקור האחרון שביקרתי אותך בבי"ח הטרידה אותך השאלה אם היו אלו לך חיים של משמעות. כן, אריה, גם כאשר התיקון הוא כהרף עין – עדיין הוא הופך את כל מה שלפניו לבר משמעות.
ואתה עשית תיקון. יצרת שיחות של "אמת נוקבת ואמיצה", הצלחת להחזיר חיבור, אחווה ואחדות במקום פירוד וצער.

אני מבטיחה לך אריה, לתת לשלושת ילדינו ולאלון ואור ששנינו כל כך אוהבים, את חוויית ה"יחד" המשפחתית החמה והמאושרת ביותר שאפשר, לתת להם לכולם את הבסיס לפריצת המיוחד שיש בכל אחד מהם, שיבואו לביטוי לא פחות מהדוגמה האישית שהבאת אתה בנוכחותך.

"היה לנו עץ מצל רחב צמרת, לנו ההולכים בדרך".

 
--------------------------------------------------------------------------------
 
אריה חברי הטוב / רינה ואפי

קשה לי מאוד להספיד אותך. לא יתכן שאני נפרד ממך. שמך אריה וכמו אריה נלחמת במחלה ארורה זו.
אריה חברי, חבריך ותלמידיך קראו לך ד"ר אריה, פרופסור אריה, המחנך אריה – הכל אמת ונכון. בשבילי אתה חבר אמיתי ומעל לכל בן-אדם.

אריה, זוכר אני שהקשר בינינו התחיל במגרש הכדורגל הישן. יום אחד הגעת עם נעלי כדורגל ושאלת אותי האם אפשר להצטרף למשחק. עניתי לך - בהחלט, שאלתי לשמך והיכן אתה מתגורר. ענית לי, "אני גר בבי"ס שדה."
וכך הצטרפת לקבוצת הכדורגל. בשבתות היינו נוסעים לשחק. הייתי מוקסם מיכולתך האישית, מהכושר הגופני שלך, מהפרגון לשחקנים, שתמיד אמרת, "לא נשברים, נמשיך לרוץ עד שמנצחים" וניצחנו.
ככל שהשנים חלפו, החברות שלנו יותר התהדקה וגם שמחתי לשמוע ממך שאתה ומשפחתך מצטרפים למעגן מיכאל. בלבי אמרתי, איזו תרומה מבורכת לקיבוץ.

אריה חברי, מתגעגעים אני ורינה לטיולים שלנו עם הדס, להסבריך על המקום וההיסטוריה שלו.
מוקסמים היינו מהחוכמה והידע שלך, עם ההומור שלך.
זוכר אני את ההכנות שלך לפני כל טיול וטיול, כל פרט ופרט שלא תפספס משהו.
אריה חברי, מתגעגע אני לוויכוחים שלנו על אורח חיינו בקיבוץ שכל כך אהבת. מתגעגע, אריה חברי, לשיחות הנפש ומוטיבציה שרק שנינו יודעים.

אריה, זוכר אתה, לפני חמישה חודשים, לפני תחילת האולימפיאדה בסין, התערבת איתי בנוכחות הדס ורינה עם חוש ההומור שלך, שאתה עובר לעמידת ידיים ומתחיל ללכת. היינו מאוד מופתעים ושמחים שעמדת בהבטחה שלך. בלבי אמרתי, אריה מנצח בגדול את המחלה הארורה הזו.
לילדיו של אריה ולכל המשפחה, לבי כואב אתכם עכשיו. אבא נח מנוחת עולמים בלי כאב וסבל.
נוח בשלום, אריה חברי.

להדס, אשת חייל את. באיזו אהבה, מסירות והקרבה נלחמת עם אריה לרפוי מחלתו הארורה. אין דלת שלא פתחת, אין רופא ופרופסור שלא התייעצת איתו. בזמן הטיפולים באיזו מסירות ואהבה נתת לילדייך הנפלאים, למשפחתך הענפה על מנת לקיים סדר יום נורמלי לחלוטין.
הדס, באיזו מסירות ובשעות לא שגרתיות מצאת גם זמן לטפל בחברים ובמטופלים שלך מחוץ לקיבוץ על מנת להמשיך להקל ולרפא.

כואבים את כאבך הגדול,
אוהבים ומחזקים אותך ואת משפחתך.

--------------------------------------------------------------------------------
 
אריה שלנו / נעמה כרמי

"אָדָם, יְלוּד אִשָּׁה-- קְצַר יָמִים, וּשְׂבַע-רֹגֶז."

מה מאד רצינו להאמין ולקוות אִתך שבמלחמה על חייך תצא מנצח. קשה מנשוא היה לראותך מתענה בסוף ימיך. כעת תם הסבל שלך. והכאב, הגעגועים וצער הפרידה נותרים נחלתם של המשפחה, הקרובים, האוהבים והחברים.
אַת הדס – עשית למען אריה כל שבן אנוש יכול לעשות, ויותר. לא היתה אבן שלא הפכת בשבילו. כדי להשיג עוד קצת זמן שאוּל; אולי בינתיים המדע יתפתח, תימצא תרופה חדשה. כמה עצוב שפעמים רבות, רבות מדי, אנו נוכחים לדעת שעם כל התקדמותה, הרפואה עדיין לא יכולה לו לסרטן. אהבתכם לא ניצחה את המחלה; אבל לא כולם זוכים לאהבה כזאת. השבוע נקרא את פרשת "ויצא", שבה נכתבו מפסוקי האהבה היפים בתנ"ך כולו: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".
רותם, נדב ויהל – אבא שלכם נתן "פייט" רציני שיכול ללמד את כולנו שיעור עד כמה החיים ראויים שייאבקו עבורם. וכמו כל שיעור אצל אריה, המורה והמחנך, זה היה שיעור דרך הרגליים.

אריה נקטף בשיא כוחו ובמלוא פריחתו; "שירת חייו באמצע נפסקה". תכניות רבות כל-כך עוד היו לו. פרוייקט שהיה מעיין לא נדלה של יצירתיות ואתגר. אבל אריה חרג בהרבה מתחום התמחותו, הביולוגיה, שבה כתב את הדוקטורט שלו. הוא היה בעל ידיעות נרחבות בספרות ובתנ"ך, וכותב רגיש. קשה לחשוב על נושא שאי-אפשר היה לשוחח אִתו אודותיו.

אנחנו מביאים אותך למנוחת עולמים, אריה, בינות עצים, שיחים ופרחים שבשם כל אחד מהם ידעת תמיד לנקוב.

"כִּי יֵשׁ לָעֵץ, תִּקְוָה:
אִם-יִכָּרֵת, וְעוֹד יַחֲלִיף; וְיֹנַקְתּוֹ, לֹא תֶחְדָּל.
אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ; וּבֶעָפָר, יָמוּת גִּזְעוֹ.
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ; וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע.
וְגֶבֶר יָמוּת, וַיֶּחֱלָשׁ; וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ.
אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם; וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ.
וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם:
עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ; וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם.”

מי יתן ותמצא מנוחה נכונה, שאותה כה ביקשת בימיך האחרונים.

--------------------------------------------------------------------------------
 
לאריה / שלך תום

לפני כשבוע וחצי באנו לבקר אותך, כמה חבר'ה מכיתת דולפין. לי היה חשוב לספר לך כמה השפעת על חיי ועל אישיותי, כי כשמסכמים את החיים תמיד עושה טוב על הלב להיזכר בדברים הטובים, ולדעת שהשארת מורשת אחריך, שהיית משמעותי לאחרים. שמעשיך עזרו, כיוונו והדריכו אחרים.
בביקור לא הצלחתי להביע את מחשבותיי אלו, כיוון שמשמעותן היא פרידה, והיה קשה להגיד דברי פרידה למישהו שעדיין איתנו. חשבתי אחר כך לכתוב מכתב ולתת להדס שתקריא לך... לא הספקתי. תמיד אומרים את כל הדברים הטובים על הבן-אדם לאחר מותו, התכוונתי לשנות זאת הפעם... לא הספקתי. בכל זאת אני כותב לך את הדברים האלו, אולי בכל זאת הם יגיעו אליך.

הזיכרונות שיש לי מהתקופה איתך מלווים אותי כל חיי. החל כשהגעת בתור מדריך, חוג משוטטים וכמובן שנת בר המצווה שבה ליווית אותנו צמוד.
אני זוכר איך הקמת יחד איתנו את "מפעל התבלינים". נסענו כמה חבר'ה לרמות-מנשה והבאנו ייחורים. אכלנו "קרפלך" בבת שלמה. כל השירות הצבאי שלי בדרך צפונה הייתי מביא את החברה לשלוחה ליד עמיקם – שם יש "כלמינתה" – צמח התה הכי טוב בארץ.

אני זוכר שכששילטנו את הגבעה ליד בית הקברות המוסלמי באו כמה נערים מג'סר ושברו את השלטים, רדפת אחריהם ותפסת אותם – קראנו לך אז "סופר אריה". אני זוכר שלימדת אותנו מה זה פרה רנדזינה וטרה רוסה. אני זוכר שלימדת אותנו מה זה פילוקלד (ענף ירוק המתפקד כעלה, כמו באספרג). אני זוכר איך מדדנו מליחויות בבריכות התמסח ואיך רדפתי אחרי חרקים עם רשת פרפרים בטיולים שנתיים. אני זוכר איך ארנון התעקש לקטוף צמח (כלך) לאוסף שלו למרות שהוא היה על מצוק, ואני זוכר שאוריה הרים סאגה (חגב ענק) בטיול שנתי בגולן, מייד אמרת לו להיזהר כי היא נושכת, ובדיוק שמענו צרחה...
אני זוכר שבטיול שנתי לחולות ניצנה אחד ההורים מקבוצה אחרת בא להרביץ לים, ואיך הגנת עליו.

אני זוכר את חוג משוטטי טבע – אחת החוויות המדהימות בחיי. למדנו בכל כך הרבה עניין על דברים שספק אם מישהו מלבדך יכול היה לדבר איתנו עליהם. בכל פגישה היית מראה לנו צמח ומבקש שנגדיר אותו. פעם אחת התקשרתי אליך ושאלתי אם הצמח הוא דופרק (Dufrak), צחקת, הצמח נקרא דו-פרק (Du-Perek). על תשובה נכונה היית מבטיח "כיף-כף", אתה עדיין חייב לי כמה מאות... אני זוכר שיום אחד הלכתי בשדה וראיתי צמח, אמרתי לעצמי "הי, אני יודע מה זה – ינבוט השדה!" המשכתי להסתכל לצדדים וראיתי שאני מכיר בשמותיהם הרבה מאוד צמחים. בכיתה ט' כבר היו מעט מאוד צמחים שלא ידעתי, והמדריכות בטיולים השנתיים די סבלו...
אני זוכר איך לימדת אותנו טופוגרפיה ולנווט. בנינו דגם של כל הקיבוץ מקלקר. קיבלנו מפה טופוגרפית של הגבעה ולפי כל קו גובה חתכנו חתיכת קלקר, והדבקנו אחד על השני. בנינו גם לפי טופוגרפיה גבעות על החוף בים. אני זוכר שלימדת אותנו לעשות תרגילים על המתח, ועד היום אני עושה אותם לפעמים...
לפני שתי שבתות האחיינים שלי (הבנים של אורי) באו לסיור בבריכות הדגים לראות ציפורים. לקחנו משקפת ואני הוספתי מגדיר ציפורים כמובן. נוכחתי לדעת שאם מציגים את הנושא בצורה מעניינת, כמו שהיה לנו בחוג "משוטטים", זה תופס. עד סוף הסיור עמדנו על ההבדלים בין האנפות השונות, אגמיה וסופית, פרפור ושלדג. אפילו אורי די הופתע שבנו התעניין בנושא ככה.

כשאני חושב היום על מי אני כבן אדם, מיהם האנשים שהשפיעו עלי, מהן החוויות שעיצבו אותי, אין ספק שאתה תופס חלק משמעותי. כשמבקשים ממני בצבא, באוניברסיטה, בעבודה ובקיבוץ למנות את האנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה – דבר ראשון אני חושב עליך. אתה היית "גורו" שלי, פתחת בפני עולמות חדשים ומרתקים, חשפת אותי למאגר עצום של ידע וטבעת בי את אהבת הטיולים, הצמחים, הפרפרים, הציפורים ועוד ועוד. אני מרגיש בר מזל שהיה לי מדריך כמוך שנתן לי כל כך הרבה, ומדי פעם אני מתלבט איך ומתי אוכל אני להעביר חלק מהדברים המדהימים שלמדתי ממך לדור הצעיר.

חבל לי שלא הספקתי להגיד לך את כל זה כשעוד היית איתנו.
נוח על משכבך בשלום,
זוכר אותך תמיד,
שלך, תום.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
אביעד, בשם כיתת דולפין

יש אנשים, שלאן שלא נלך ומה שלא נעשה, תמיד נוכל לראות את טביעת היד שלהם בתוך החיים שלנו.
כזה הוא אריה.

בכל פעם שאני פוגש מעיין או נחל זורם - אני יודע שאלה המים הכי טובים בארץ.
בכל פעם שאני קוטף פיטנגו – אני אוכל אותו בחשש שמא אריה צדק ורמת הגברא שלי תרד.
בכל פעם שאני קוטף מרווה, זוטה, או כל צמח תבלין אחר – אני נזכר איך אנחנו, חבורת פרחחים, הקמנו עם אריה מפעל תבלינים שלא היה כדוגמתו עד היום.
בכל פעם שאני דוחף, מכשיל או נותן מרפק לשחקן אחר בכדורגל - אני לא שוכח ממי למדתי.

כל ראיון שעברתי - עבודה, צבא, קבלה לחברות - תמיד ציינתי בגאווה:
"אני הייתי חניך של אריה ולדנברג".

בודדים הם המקרים שמדריך נערים הופך לחבר אמיתי לכל החיים.

תודה שזכיתי.

--------------------------------------------------------------------------------
 
מצוות המדן

אריה עבד שנים ארוכות במדן – כאחראי על הגידול הראשוני וכמנהל מקצועי.
אל המדן הביא אתו את האהבה לטבע ולסביבה, את הסקרנות, הידע, ואת היכולת לראות ולהבין את התמונה הרחבה והכוללת, גם כשהסתכל דרך המיקרוסקופ על היצורים הקטנים ביותר בשרשרת המזון.
הוא היה מורה ומדריך בנפשו, ואהב לשתף ולהסביר, בכישרון רטורי מתובל בהומור מיוחד.
אריה היה איש עקרונות, ולא היה מוכן לוותר עליהם בקלות. לא איש של "מיין סטרים", לא הלך בתלם, שבר מוסכמות, ותמיד הציג את ה"איפכא מסתברא", את הגישה האחרת, היצירתית, המקורית. יזם בנשמתו.
גם בתקופה האחרונה, אחרי שעבר לחממה בעין שמר, נשמרו הקשרים הטובים עם המדן, והמשכנו לשתף פעולה וליהנות מניסיונו הרב של אריה ומהבנתו העמוקה בתהליך ייצור מזון טבעי וגידול דגים.
הוא יחסר לכולנו כאיש מקצוע מעולה, כחבר וכאדם.
נוח על משכבך בשלום, על האדמה אותה חקרת, טיפחת ואהבת.

--------------------------------------------------------------------------------
 
שלום אריה / גברי

אנחנו, חבריך לעבודה בחברה שהקמת בשנים האחרונות, זכינו להצטרף למעגל הגדול של אנשים שעבדו אתך או למדו ממך או הכירו אותך, וכולם אוהבים אותך. אדם שכל כך קל לאהוב וכל כך קשה להיפרד ממנו.

איש חכם, יצירתי, וצנוע, אוהב טבע ואדם. עם חיוך קבוע ואופטימיות שופעת.
מי שראה אותך כורע בתנוחה אופיינית על ארבע בחוף הים, שולה מתוך החול יצורים שונים ומשונים שכלל לא ידענו על קיומם, ומסביר בהתלהבות על מערכות אקולוגיות, גאות ושפל ועוד ועוד, יודע באיזו תופעה מדובר.

היית מורה טבעי ומעולה שהדביק את תלמידיו בהתלהבות וסייע להם להגיע לתובנות באופן עצמאי ולא בדרך של המטרת עובדות ונתונים. חברי הצוות, אותם איתרת באופן אישי, ספגו ממך תוך זמן קצר ידע רב ונתת להם כלים לפתרון בעיות בהמשך הדרך. היה לנו יתרון גדול בקשר עם אנשים וחברות בתחום שלנו בארץ כי כל מי ששמע שאריה איתנו מיד אמר שעם אריה הוא ישמח לשתף פעולה.

כשהיינו במכון לחקר ימים ואגמים באילת, אמרו לי החוקרים שם שיש לך "ידיים ירוקות". הכוונה היתה שאתה מצליח לעשות בידיים דברים שהם מנסים ללא הצלחה במשך שנים. בנוסח יותר מוכר היית "כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול ובכל אשר יעשה יצליח".

הרעיונות והתוכניות שהיו לך בחברה הבשילו בחלקם ואנחנו מתחייבים להמשיך בדרך שסימנת ולחתור להגשמת החלומות הגדולים שהיו לך לגבי החברה שלנו.

אריה, בשיחות הארוכות שהיו לנו הסברת לי על טקסונומיה ועל מינים וזנים והגדרות, ואני לא מכיר שום מגדיר או הגדרה שיכולים לתאר איזה איש היית.

 
--------------------------------------------------------------------------------
 
30 למותו של אריה / ים

אז עבר כבר חודש שנראה לפחות כמו 10 שנים ושוב אני יושב מול המחשב ומנסה להוציא משהו אל הדף הארור הזה שכל כך קיוויתי שלא אראה לעולם, הדף שכותרתו
"30 למותו של אריה".
בתחילה חשבתי לספר על כמות האנשים האדירה שעטפה אותנו בשבעה, אחר כך חשבתי להוסיף על ההערכה האדירה שלה זוכה פועלו של אריה ועל ההמשכיות של פרויקטי חייו, אבל לבסוף החלטתי לספר מה למדתי בשנתיים האחרונות של המחלה ובחודש האחרון.
למדתי מאריה מהי אצילות, מהי חמלה וכיצד ניתן להפגין כריזמטיות ומנהיגות לצד הסתכלות בגובה העיניים של הפועל הפשוט ולהפגין הערכה אמיתית לאדם על פי מהותו.
למדתי ממנו על יושרה, מקצועיות וחתירה מתמדת למחקר ויצירה.
למדתי על היופי והעוצמה שבנתינת כבוד לזולת, מבלי לצפות למחוות בתמורה.
למדתי על אהבה ועל נתינה והוקרה וחוכמה ועוד ועוד ועוד...
למדתי מאמא מהי מסירות אינסופית, ואהבה ללא גבולות וללא תנאים.
למדתי מאמא מהי דבקות במטרה ללא סייגים, כיצד לא נכנעים לגורל ואיך משמרים את אש התקווה דולקת, גם ברגעים הכי קשים כשרוחות קרות מאיימות לכבות את אותו לפיד המאיר לנו את הדרך.
למדתי מהי משפחתיות, תמיכה הדדית, הענקת כתף לידיד וחברות.
למדתי שמותר לכאוב, אך החוכמה המשפחתית מתבטאת בצורה בה מתרכזים באיסוף השברים, הדבקתם ובניה מחדש של אותו כלי קיבול לאהבה שנשבר. כלי זה יהיה סדוק לעד, אך העוצמה שבקשר המשפחתי היא הדבק שאוסף את שבריו ומאפשר להמשיך לחיות.
למדתי שתמיד נשארים אנשים ודברים ששווה לחיות בשבילם ולמענם, ושלמרות שקשה ניתן למצוא אור וליהנות גם בתוך הערפל המקפיא של המוות.
נוכחתי שוב שיש לי משפחה מדהימה.
למדתי שההתמודדות האמיתית מתחילה כשרוחות הסערה דוממות וניתן להבחין בהרס הרב שזרעה אותה רוח רעה שפקדה את שדותינו. וכשהבית מתרוקן מתחילים להבחין בריק העצום שנפער בחיינו ואותו אנו עמלים למלא.
נוכחתי שיש לאמא שלי חברות נדירות במסירותן, ושערמת השיבולות הזו מצליחה לשאת מכח אחדותה את אותו גבעול שמתקשה לעמוד, וביחד עלומת השיבולים עומדת זקופה ונושאת על גבה עולם ומלואו.
אך מעל הכל נוכחתי שוב בכוחה של המחילה ועוצמתה של הסליחה המאפשרות לנו לנוע בקלילות קדימה במעלה חיינו.
לסיום, נזכרתי שוב מהי כוחה של הקהילה. זו שכולנו זונחים ומתנערים ממנה בלכתנו לכור מחצבתנו, זו שלעיתים קצת מעיקה ולוחצת, זו שלפעמים מעייפת אותנו ושאנחנו מעדיפים לפרק למען אינדיבידואליות, הגשמה עצמית וחופש. קהילה זו, היא המאפשרת לקבוצה ליצור שלם שהוא גדול מסכום חלקיו. קהילה זו נותנת למונח ערבות הדדית תוקף ומשמעות ומזכירה לי שוב מדוע כל כך חשוב לשמרה, לחזקה ומדוע כדאי להלחם עבורה.
אז אריה, אני מקווה שאתה שומע את כל זה ושותף לכל מה שאנחנו חווים פה על הארץ. בבקשה תשמור עלינו מלמעלה ותשמור לי על לולה הקטנה שכל כך אהבה אותך, כי השארת לנו עוד הרבה משימות שצריך להשלים פה בעולם.

אוהב ומתגעגע המון 

--------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה

אמו טובה ולדנברג

סה"כ 16 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי ארפת דומב בתאריך  11/08/2017
 
נר נשמה הודלק על ידי ליאורה אברהם בתאריך  19/03/2013
קרבה: בת דודה
מקום מגורים: בת הדר
 אריה יקר
כשאני פוגשת מישהו מתחום הדגים אני בודקת אם הכיר אותך? ואז מגיעות התגובות: אריה, ודאי! ונשפכות כל מילות ההלל, הכבוד והערצה שיושבות חזק אצל כל מי שדרכיו הצטלבו בשלך. ואני בגאווה אומרת: הוא בן דודי, כאילו הגנטיקה תעניק לי קצת מההילה שלך. כן אני שמחה שהכרתי אותך, אני שמחה שהתקרבנו, בעיקר אחרי שאתי הלכה לעולמה. ביתך ולבך היו פתוחים ואוהבים לקראתי בכל הזדמנות. אני שמחה שהחיים חייכו לך בכל כך הרבה מובנים.
אתה כל כך חסר.
היה שלום.
אוהבת
ליאורה
נר נשמה הודלק על ידי נעמה בתאריך  29/11/2012
 יום שנה רביעי.
אתה חסר לכולנו.
מתגעגעים.
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  28/03/2012
 אריה יקר!! חושבת עליך לא מעט, אני עובדת בבי"ס וחלק מהלמידה מתרחשת בחממה שבעין שמר- אני רואה את כל היופיוהפירות יצירתך מופצים לילדים שנהנהים מכך עד מאוד. מתגעגעת לחיוך לשנינות וההומור וליכולת שלך לומר כיפה אשומה מהסוף להתחלה כמו שרק אתה יודע...
נר נשמה הודלק על ידי אפרת וישי דומב בתאריך  17/01/2011
 זוכרים ומתגעגעים
נר נשמה הודלק על ידי נעמה כרמי בתאריך  29/11/2009
קרבה: חברה
  ביום השנה זוכרת ומתגעגעת.
נר נשמה הודלק על ידי יעל יהלום-חרמוני בתאריך  14/10/2009
קרבה: חברה
  תמיד אזכור את הראשית... אריה יקר, רק מטר מפריד בינך ובין נועה אחותי, ושנה של יסורים במקום חיים ובריאות. ומי שמאמין בגורל, ינסה למצוא את המשותף תמיד אזכור את הראשית.. הקירבה להדס, החיבור והקשר למשפחתנו. כשאני מגיעה לפה לשים פרח, ראשי וליבי שייכים גם אליך ואל הדס שחיבוק ממנה-הוא הדבר הכי אמיתי שיש. אוהבת אתכם, יעל
נר נשמה הודלק על ידי נעמה בתאריך  25/09/2009
קרבה: חברה
 חסרת לנו אתמול בחתונה. כולנו זכרנו את חתונתה של שיר, רק לפני שנה, שבה בירכת.
נר נשמה הודלק על ידי יעל חרמוני(יהלום) בתאריך  31/12/2008
קרבה: חברה של הדס
  אריה - המשורר יותר מכל כישוריו, מרשים אותי אריה המשורר. נידמה שלומר: "ביאליק- קטן על ידו" זו לא בדיחה. קיראו את השירים ותיווכחו. והדס, את היית מושא אהבתו הגדולה,קרקע פוריה ומצע מרפד לשפע המילים הטובות ששלח לך, במיוחד לך, בשיריו המקסימים. המילים כחותם, תשארנה על לוח ליבך הכואב ונרו יאיר כאש-תמיד שלא תכבה לעולם. אריה האחד! א-אהבה, ר-רוויה, י-יופי, ה-הדס.
נר נשמה הודלק על ידי נעמה בתאריך  06/12/2008
קרבה: חברה
 שבעה שבעה ימים חלפו מלכתך. כל השבוע מלוות אותי המחשבות: לפני שבוע כך וכך היה. ועכשיו סוף. גם לפני שבוע כבר לא היית. ואתה חסר כל-כך.
נר נשמה הודלק על ידי מיכל בתאריך  04/12/2008
 
נר נשמה הודלק על ידי יעל חרמוני בתאריך  03/12/2008
קרבה: חברה
מקום מגורים: כנרת
  יקרת לנו, אריה לפני שנה בדיוק,יום לפני נסיעתכם לגרמניה לטיפול המיוחל, ישבנו לשולחן עם כוס תה חם ועוגיות מפנקות של הדס. באנו להמתיק את כאבנו על נעה שהייתה בשעותיה האחרונות. אתה והדס עם הילדים וארנון,בוריס ובקי, הושטתם יד וחיבוק ענק לעזרה.עוד פיללנו בסתר הלב שתצליח בקרב האכזר-הבלתי אפשרי הזה. בביתכם החמים,הנעים, הפתוח. הדס "אחותינו" ואתה הרעפתם עלינו אהבה חום וכל טוב. אין לנו מילים לתאר את הכאב הבלתי נסבל נוכח העובדה האיומה שאתה כבר אינך. במעט שהכרתי אותך, קלטתי שאתה איש מיוחד.מקסים,נחשק ומוערך. הלכת לעולמך עטוף באהבה, בדאגה בחמלה וצער. הדסיק יקרה שלנו, יוסקה ופנינה,תמי ואייזיק, ענת ורפי,יעל וירון שולחים לך ניחומים ואהבה גדולה. משתתפים בצערך.
נר נשמה הודלק על ידי דנה בתאריך  30/11/2008
 
נר נשמה הודלק על ידי יובל קם בתאריך  29/11/2008
קרבה: חבר
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 מצטער אריה- איש ידע ועשיה שתמיד היה מעניין בחברתו. מה חבל כי דווקא העוסק המתמחה בביולוגיה וטבע לא יכל לעוללות הטבע שכירסמו בגופו...
נר נשמה הודלק על ידי נעמה ודייב בתאריך  29/11/2008
קרבה: חברים
  אוהבים וכואבים
נר נשמה הודלק על ידי גלילה גובר בתאריך  29/11/2008
מקום מגורים: מעגן מיכאל
  משתתפת בצערכם ומדליקה נר לזכרו של אריה
 
בניית אתרים