קורות חייו

ארוניה, בפי ידידיו, נולד בשנת 1899 בעיירה קטנה באוקראינה. אבא מת עליו, בהיותו בן חמש, והוא ואחיו הגדול ממנו גדלו אצל סבא וסבתא. הסב דאג לאלמנה הצעירה, השיא אותה לאיש והבטיח לה לדאוג לילדים עד אשר תסתדר.
אך היא מעולם לא שבה לקחת את בניה. אבי מעולם לא דיבר על זה. רק פעם אחת ניאות לספר את מה שסיפר.
לנו, לאחותי ולי, היה אבא מקסים ומצחיק. תמיד מלא רעיונות משעשעים, וכשגדלנו היה לנו ידיד נאמן. בעצם, הוא עסק בחינוכנו והיה לנו אב וחצי אם, כי אימא עבדה לרוב בלילות כדי להיות ביום בבית אתנו, ולהיות עקרת בית (מי שמע אז על בייבי סיטר, או למי היה כסף לזה?).
איש העלייה השלישית, וחבר בגדוד העבודה. אך עוד הספיק להביא אתו זיכרונות מעבודתו כמורה, במבצע לחיסול הבערות ברוסיה שלאחר המהפכה.
הדבר האופייני לו ביותר היה ששום דבר לא הפך אצלו לשגרה.
הוא עבד שנים רבות כאח רחמן בביה"ח "הדסה" בתל - אביב, וכתוארו כן היה.
אחר-כך, עבד במשרד לקבלת חולים (חדר מיון של היום), באותה "הדסה", ואני זוכרת עד היום שתמיד תמהתי מה מושך אותו למקום עבודתו המרגיז ומורט העצבים הזה, גם שלא היה כל-כך בריא. שנים רבות לאחר מכן נודע לי שעירנותו ויכולת ההתמצאות שלו במצבים לא רגילים, הצילו אנשים רבים, פצועי ההפגנות ופעולות שונות של "ההגנה" בימי הספר הלבן.
עוד העברה אחת, למקום עבודתו האחרון לפני בואו למעגן-מיכאל - מחלקת הרשיונות של עיריית תל-אביב. כל בעלי הדוכנים הקטנים וכל האנשים כבדי הפה והלשון, למדו עד מהרה למי לפנות כדי לקבל עצה נאמנה ועזרה, במידה שאפשר היה להגיש אותה.

חוש הומור מפותח ביותר, כנות ואהבת האדם והילדים במיוחד - אלה קווי האופי היסודיים שעליהם נבנתה אישיותו. אלה לא עזבו אותו גם לאחר שחלה לפני שלש שנים, והכרתו התערפלה.

יהי זכרו ברוך.

קשרי משפחה

אשתו אמיליה אממה חורני
בתו שולמית (מיקה) פלד