חיפוש


יום רביעי, 26 יוני2019
בגדהושא
27282930310102
03040506070809
10111213141516
17181920212223
24252627282930

טייב יהושע (לולו) 1927-2001

שם משפחה טייב 
שם פרטי יהושע 
כינוי לולו 
תאריך לידה 19.8.1927 כ"א אב תרפ"ז 
תאריך פטירה 10.11.2001 כ"ד חשון תשס"ב 
שם האב אלברט 
שם האם מרסל 
שם בן/בת הזוג רחל 
שם בן/בת זוג נוסף חנה 
שמות הילדים אייל, ניבה ושי 
ארץ מוצא תוניס 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

דברים שכתב אודות עצמו - יהושע לולו טייב - על משפחתי, ילדותי ונעוריי

סבא חי טייב התחתן עם סבתא אסתר: נולדו להם חמש בנות ובתוכן מרסל, לעתיד אמא שלי, ובן אחד.
סבא מסעוד טייב, בלי קשר משפחתי, התחתן עם סבתא זיוה ג'יזל , ונולדו להם שלושה בנים , ובתוכם אלברט, אבי לעתיד.
אבי נולד ב1900- , אמי ב1902- , הם התחתנו ב1924- .
ב- 19 ביולי 1925 נולד אחי הבכור רימון Raymond . ב- 19 באוגוסט 1927 נולדתי, יהושוע Lucien לולו. ב- 10 באוגוסט 1934 נולדה זיוה, אחותנו הקטנה.
גדלנו בתוניס, עיר הבירה של תוניסיה, אחת המדינות של צפון אפריקה. תוניסיה הייתה מדינה בחסות צרפת, ולמדנו בבית-הספר בצרפתית, כמובן. הצרפתים השפיעו על התרבות, והדור שלי התנהג כמו אירופאים, וכן גם הורינו.
אמא עבדה בבית, דאגה לכל צרכינו, ורק כאשר הבית היה נקי ומסודר, האוכל מוכן, היא הייתה יוצאת לבקר חברות, אמהות אחרות, והן בילו במשחק קלפים או בקולנוע. אמא הייתה מאד מקובלת בחברה בזכות היופי שלה ובעיקר בזכות ההומור והבדיחות שלה. היא אהבה לרקוד, לבלות במשחקי קלפים ובקולנוע.
אבא עבד ב-C. F.T, חברת הרכבות התוניסאית, הוא היה פקיד בהנהלת החשבונות. הוא היה רציני, לא אהב ריקודים או קלפים. הבילוי האהוב עליו היה לשבת בבית קפה עם חברים לפנות ערב. הוא ניהל בזהירות את תקציב הקיום, כך שלא יחסר משהו בסיסי למשפחה. אבא חסך כסף ליציאה לחופשות בקיץ: שנה אחת היינו מבלים בעיירה על שפת הים בזמן החופש הגדול, ובקיץ לאחר מכן היינו נוסעים לפריס אצל הדודות שלנו.
בקיץ 1931 גרנו בחופש בעיירה לה גולט La Goulette על שפת הים. בין שפת הים ובין הבית שלנו הפריד כביש בלבד. יום אחד, לאחר המקלחת לפנות ערב, התלבשתי יפה ונעלתי נעליים שחורות ומבריקות, שהייתי מכפתר עם רצועה, ויצאתי מהר לפגישה עם ילדים אחרים. בידי הייתה חפיסת קלפים קטנים. סבתא ישבה בכיסא נוח בחוץ על המדרכה, וההורים היו בתוך הבית. סבתא הזהירה אותי, שלא לרוץ בזמן חציית הכביש ולהסתכל כמו שלימדו אותי בבית-הספר - שמאלה, ימינה ושוב שמאלה - אם הכביש פנוי. יופי. אני רץ. לפתע הופיע כלי רכב פרטי (והיום, אני אומר, למזלי רכב מהימים ההם) בעל גלגלים גדולים וצירים גבוהים. והוא מעיף אותי, אני נופל, ושוב למזלי, בדיוק מתחת לרכב לאורך, כך שהגלגלים לא נגעו בי. שכבתי על הבטן, הראש צמוד לכביש והרכב עבר מעליי בלי לפגוע בי, אך מעצמת המכה הנעליים הקטנות והקלפים עפו לכל עבר. כאשר קמתי מהצד השני, צחקתי ובכיתי גם יחד. אבל הייתה מהומה ליד הבית: סבתא התעלפה, כי חשבה שהתפרקתי לחתיכות (המראה של הנעליים והקלפים שעפו). טוב! מעשה גורל ראשון.
בקיץ 1933 שוב ניצלתי, והפעם בים. נכנסתי למערבולת קטנה, יחסית, אך קשה היה לי לצאת ממנה: למזלי, דייג שנמצא בסירתו קרוב מאד, משך אותי בשערות אל תוכה. טוב, שוב הגורל!
הימים עברו בין לימודים ובין ספורט (כדורסל וכדורעף). בימי שבת שיחקנו ביליארד או כדורסל-כדורעף בליגה. בימי ראשון, הדוד, אחיו של אבא, היה לוקח אותנו למרוץ סוסים, וזה היה מרתק, בעיקר מפני שהיינו מהמרים.
נרשמתי לבי"ס מקצועי אמיל לובה , Emile Loubet. ביה"ס היה רחוק מן הבית. נסעתי ברכבת חשמלית כחצי שעה לכל כיוון. המקצוע האהוב עליי היה סרטוטים של חלקי מכונות.
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. במהירות הבזק כבשו הגרמנים את בלגיה ועברו לצרפת, ותוך כמה חודשים היו בשערי פריס הבירה. צרפת נכנעה. הגרמנים נכנסו אליה ללא שפיכות דמים. הדודה, שהייתה אצלנו דאגה לבעלה, שנשאר בפריס. אנחנו דאגנו למשפחות ולקרובים שלנו שם. החיים השתנו, כאשר המשטר של וישי שינה את המוסדות. האווירה בתוניס הייתה כבר אחרת. הצרפתים והאיטלקים שינו את התנהגותם, והתחלנו להרגיש אנטישמיות. בכל יום, ביציאה מביה"ס, ערבים בעידוד צרפתים ואיטלקים היו מתגרים בקבוצת היהודים, ואנחנו לא הבלגנו והלכנו מכות אתם.
בבוקר של 10 בנובמבר 1942, יצאנו לרחוב, ולפנינו עברו חיילים גרמנים: הגרמנים פלשו לתוניסיה. הייתי בן חמש עשרה (קטין ברגע זה), אחי היה בן שבע עשרה, בגבול גיל החובה להתייצב לעבודת כפייה, שהגרמנים דרשו מהיהודים. בזמן הזה הפסקנו ללכת לביה"ס, כמובן. לא היה לנו מה לעשות, היה קשה למצוא עבודה. עברו כך חודשים, עד שצבאות הברית נחתו במרוקו ובאלג'יר והתקדמו לכיוון תוניסיה. מדרום התקדמו האנגלים והבריגדה היהודית: הקרב על תוניסיה התחיל.
בראשית 1943 התחילו הפצצות על העיר תוניס. כאן אני חייב לספר על בן דודי רוברט, אחיו של פיארו עטל
(Pierrot Attal) . היינו קרובים כמו אחים. לילות רבים היינו ישנים בבית במיטה גדולה, וכאשר הייתה אזעקה, כולם ירדו למקלטים, אך שנינו היינו מתגלגלים מתחת למיטה וממשיכים לישון. אלא שב- 2 במארס 1943 בצוהריים, לאחר הפצצה גדולה על העיר, בן דודי נפגע, כאשר היה בדרכו הביתה, כשרסיס קטן בלבד פגע בראשו, והרסיס הזה קטל אותו. בשבילי זאת הייתה מכה, והזיכרון הזה נשאר עד היום, חמישים שנה לאחר האסון.
ב- 7 במאי 1943 , בבוקר הפעם, כוחות הברית נכנסו לתוניס ושחררו את העיר, ואתם גם חיילי הבריגדה. השמחה הייתה גדולה. החיים השתנו, הנוער היהודי התחיל להתארגן, לצאת ולחזור למסלולו.
אבל הידיעות על חיסול היהודים באירופה התחילו להגיע. מזלה של הדודה ושתי בנותיה היה שהן "נתקעו" כאן. לאחר שחרור פריס שמענו, שבעלה נלקח למחנות השמדה, וגם אחות של אמא ומשפחתה וקרובים נוספים הושמדו.
עד סוף המלחמה כולם ניסו לחזור לחיים נורמליים - מי בעבודה ומי בלימודים. הצעירים והצעירות התחילו לספוג את התרבות המערבית, האמריקאית בעיקר, עם המוסיקה והריקודים שלהם, שהיו חדשים בשבילנו. התחלנו לארגן את מסיבות הריקודים לפי המנגינות החדשות, קנינו תקליטים, בעיקר אמריקאים, רקדנו "רוק אן רול", קבוצות של חברות וחברים קבועים, זוגות זוגות, וכל הבילוים התנהלו יחד. רוב החברים היו "בני טובים", בני תעשיינים או סוחרים גדולים: לכמה מהם הייתה אפשרות להשתמש במכונית המשפחה, ובכל מסיבה אחד או אחת מהקבוצה היה מנדב את דירתו.
השנים עברו. ב- 7 במאי 1945 נגמרה המלחמה, גרמניה נכנעה. החיים חזרו למסלולם, התחלתי לעבוד אצל חברים, ייצואני שטיחים תוניסאים. אחי עבד במערכת עיתון מקומי, ומצבנו הכספי השתפר. כך יכולנו לעזור לאבא בהוצאות הקיום. התחלקנו, אחי ואני בהוצאות החשמל, המים ושכר הדירה. שוב חזרנו לפעילות ספורטיווית, כדורסל וכדורעף באופן סדיר. דרך אגב, הקבוצה שלנו ניצחה באליפות המדינה בכדורעף שנתיים רצופות. בכדורסל היינו מופיעים בתלבושת אדומה. לכן קראו לנו "השדים האדומים", כך כתבו עלינו בעיתוני הספורט.
הבילוים שלנו היו די קבועים: בערב שבת אכלנו בבית , אבא היה מברך לאחר שחזר מבית הכנסת. אחרי הארוחה כל הקבוצה נפגשה לבילוי, טיול לילי בפארק הגדול בבלוודר (Belvedere ), בשבת פעילות ספורט, ארוחת ערב משותפת במסעדה ובלילה ריקודים בדירה פרטית. ביום ראשון קמים מאוחר, משחק בליגה ואחרי הצהריים נסענו, בדרך כלל, למירוצי סוסים עד הערב. ביום שני, שוב שבוע עבודה.
שחקני קבוצת הכדורעף שלנו היו כולם יהודים. ב- 1948 ביקשו ממני חברים בקבוצה לבוא ולהשתתף באימונים אחרים - ג'ודו, סכין, מקל להגנה עצמית. הכול, כמובן, בסודיות. מטרת ההתארגנות הייתה להיות קבוצת מחץ כדי לשמור על הסדר במוסדות היהודיים, בעיקר באסיפות או בעצרת יהודית-ציונית. כמובן, הסכמתי. כך התחיל, אני יכול להגיד זאת היום, המהפך בחיי.
החודשים עברו בחיי בלי שינוים בחיי החברתיים. אבל במארס 1949 ביקשו מאתנו, קבוצת המחץ, להתייצב לשמירה ב-Colisee , הקולנוע המרכזי הגדול בתוניס - שם נערכה עצרת זיכרון לשואה ולגבורה. הייתי יהודי, אך לא ציוני, הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת בחגים: אבא היה מסורתי, לא דתי ממש.
כאמור, לפי בקשת המארגנים, באתי למקום, כל הקבוצה הגיעה. שמרנו, סיירנו מסביב לקולנוע, דרוכים שמא תבוא "קבוצה זרה" להפריע למהלך התקין של העצרת. לקראת סופה, עשיתי את הצעד, שקבע את גורלי (שוב גורל). עליתי לאולם העצרת. הוא היה מלא, ראיתי אלפי יהודים, עשרות דגלים כחול-לבן עם מגן דוד, דגלי ישראל, ופתאום כל המשתתפים קמו על רגליהם: שירת "התקווה" פרצה מגרונותיהם ומילאה את חלל האולם. זה היה אדיר וכובש, ובתוכי התפוצץ משהו, התחלתי לשיר, וגם דמעות זלגו מעיניי. מהרגע הזה הרגשתי את יהדותי ומחויבותי לעם ישראל.
באותו יום פניתי לאחת הפעילות, ג'יזל לומברוזו, היום עפרה קיפניס, שבמקרה פגשתי לפני כן במסיבת חתונה, מבלי לדעת שהיא פעילה בתנועת "דרור". שוחחנו, היא הזמינה אותי לבקר במועדון התנועה, להתרשם. באותו יום היה לי ברור, שאני נכנס לתנועה, דבר ששינה את חיי מהקצה אל הקצה.
התחלתי ללכת למועדון התנועה - שם דיברנו על הארץ, למדנו קצת עברית, שירים, למדנו על הקיבוץ. זה השפיע, כמובן על הפעולות החברתיות האחרות: המשכתי לפגוש את הידידים, לרקוד, אבל בימי ראשון התחלתי להשתתף בטיולי התנועה. החברים שלי, בנים ובנות, לא הבינו למה ביום ראשון אני יוצא לטיול התנועה, במכנסיים קצרים - הלבוש המקובל שם - בנעליים גבוהות, בכובע ומטפחת אדומה מסביב לצוואר, בתרמיל על הגב (ציוד לפיקניק בטבע). אפילו החברה שלי הופתעה. כל החברים היו פעורי פה, כאשר עברתי עם הקבוצה לכיוון תחנת הרכבת לקראת היציאה ליום טיול.
ההורים שלי הבחינו בשינוי בחיי. הם לא ידעו מה לחשוב, ואז שמנו על השולחן את השאלות והתשובות. אמרתי להם, שאני חבר בתנועה ציונית. לאחר כארבעה חודשים הודיעו במועדון על כוונה לארגן גרעין צעירים שיעלה לישראל. הגרעין יהיה מורכב מצעירים ממרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. כמובן, הסכמתי להצטרף לגרעין שיקום. התחלתי לחסוך בכסף. במקום לבזבז אותו בבילוים, קניתי ציוד לקראת העלייה.
ת כ נ י ת ה ע ל י י ה
קניתי תרמיל גדול של ימאים, בעל קיבולת גדולה, והכנסתי בו כל מה שנחוץ לעבודה חקלאית בקיבוץ - נעלי עבודה (חשוב מאד), חולצות מבד חזק, מכנסי עבודה, מעיל טוב. בכל יום אמא שמה לב, שהתרמיל מתמלא ברצינות בדברים , שלא היו מתאימים לחיים שהיו לי עד כה. אז היא הבינה, שדבר העלייה רציני. אמא הייתה חכמה, והיא תמיד חיפשה תחבולות כדי למנוע דבר, שלא נראה לה. בתנועה הודיעו לנו, שנוסעים באוגוסט 1949 להכשרה בצרפת. אמא לא פסקה לנסות לשכנע אותי לשנות את דעתי. היא חשבה וחשבה ומצאה, אולי, פיתרון לשינוי. מכיוון שהכירה את האופי שלי, אוהב חיים טובים ובילוים, היא התקשרה עם פיארו ואחיה אלברט, שגרו אז בפריס, וביקשה מהם (לאחר שהסבירה להם את המצב) שיזמינו אותי לבלות בפריס, ובכך לנסות להחזיק אותי ולוותר על העלייה.
בתחילת אוגוסט הגיעה הזמנתם. לאחר מחשבה קצרה, אמרתי לעצמי: "לולו, למה לא?" בישיבה עם האחראים בתנועה ביקשתי אישור לבקר בפריס לכמה ימים ולהגיע בכוחות עצמי לחוות ההכשרה מומברדון, Mombardon . הדבר אושר. בפריס ביליתי יפה. הדוד והבן דוד התחלקו להנעים לי את החופש הזה עד הרגע האחרון. אז נסעתי ברכבת לטולוז, ומשם במונית עד טירת ההכשרה. שם עמד גרעין אחד לעזוב לישראל, ואנחנו היינו אמורים להחליף אותם במקום. טירת ההכשרה הייתה שייכת לג'וינט (ארגון יהודי) . במשך כמה חודשים הגרעין כולו, שכלל צעירים ממרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, צרפת ובלגיה למד לחיות ביחד במסגרת מסודרת, כמו שחיים בקיבוץ בארץ עם ניהול ע"י מוסדות נבחרים: מזכירות, ועדות עבודה, תרבות, חברים ואסיפה פעם בשבוע.
בהכשרה היו הענפים הבאים: חזירייה, גן ירק, מסגרייה, אינסטלצייה, מטבח, מכבסה, מחסן בגדים בממדים קטנים אך קיבוצי. הקבוצה החשובה ביותר בעבודה הייתה הקבוצה של "חוטבי העצים" (אריה, פרפטו ולולו). היה עלינו להכין עצים לחימום ולבישול: היינו יוצאים עם גרזינים ליערות שמסביב לטירה. הייתה גם עבודת חוץ בעונת הכנסת הקש לגורן של החקלאים: בכל יום הייתי שולח קבוצה של חמישה עשר- עשרים חברים וחברות (התפקיד שלי היה רכז עבודה). הסידור בין החקלאים היה למופת: בכל יום חקלאי הסביבה היו נפגשים אצל אחד מהם, וכולם היו עובדים עד סוף הכנסת הקש.
חברי הגרעין עבדו במרץ וברצון. הייתה הפסקה מאוחרת לארוחת בוקר גדושה: לחם כפרי חם, גבינות, יין (החקלאים אמרו שהמים לא מוכרים בכפר), בשרים...חזיר לרוב. בסוף העבודה שולחן ערוך מלא אוכל מכל הסוגים. למרות העייפות ועם הסיפוק מיום עבודה זה, אכלנו ושרנו עד מאוחר. נפרדנו עם הבטחה להיפגש למחרת אצל חקלאי אחר. החקלאים שמחו לעזרה שלנו. אני, כמובן, דאגתי להחליף כל יום את צוות העובדים שם, כי הייתה לנו הזדמנות לאכול טוב והרבה מאכלים, שלא קיבלנו אצלנו.
שמונה חודשי ההכשרה עברו מהר, והקבוצה שלנו הייתה די מגובשת ומוכנה לחיי קיבוץ. בעבודות שלנו הצלחנו לחסוך כסף, והוחלט לארגן טיול לפני עלייתנו ארצה. שכרנו אוטובוס טיולים, סיירנו לאורך הריווירה הצרפתית עד גבול איטליה וחזרנו לנמל מרסיי. ההתרגשות הייתה טבעית, כאשר עלינו לאונייה. בזמן ההפלגה ארגנו שיחות על הקיבוץ, החברה, המדינה, וכמובן שרנו שירים ישראליים. עברו ימים, והודיעו לנו שלמחרת בבוקר נגיע לחיפה. שוב התרגשות גדולה. כולם נשארו על הסיפון במשך כל הלילה: מי יהיה הראשון להבחין באורות חיפה.
פרצנו בשירה וריקודים בזמן שהאונייה עגנה. סידורים עם הסוכנות, וירדנו לחוף. לא ידענו שום דבר על ההמשך: לאן פנינו? על הרציף עמדה משאית של קיבוץ בית אורן, והעבירה אותנו לקיבוץ על הכרמל. נוף יוצא מן הכלל. שם בקיבוץ, פגשנו חברי הגרעין שעזבו את ההכשרה עם בואנו לשם. סידרו אותנו באוהלים, הייתה שיחה כללית, סיירנו בקיבוץ ו...לעבודה.
הייתה הרגשה טובה ומצב רוח טוב בגרעין. כל אחד, כמובן, רצה להוכיח את עצמו בעבודה. עבדתי עם כמה חברים במטע של הקיבוץ: היינו חופרים גומות מסביב לכל עץ פרי. כדי להשקות כל עץ ועץ מילאנו מים בכל גומה וגומה כדי לחסוך במים.
בתנועה, במרכז, בתוך התנועה היו ויכוחים רבים על עתיד הגרעינים, שהיו בבית אורן. נושא הוויכוחים היה: הגרעינים - לאן? ...כמובן, הדיון הגדול התקיים במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת-חיים. רוב הגרעין היה נוכח שם. זה היה מרשים, בעיקר עבור חדשים כמונו. בגרעין שלנו היו כאלה, שרצו לחזק את קיבוץ רגבים, הקיבוץ הצפון אפריקאי הראשון, אבל ההחלטה הייתה בידי חברי מועצת הקיבוץ. אנחנו, בינינו, החלפנו דעות, אך בסוף המועצה החליטה, שלא נלך לרגבים. הגרעין שלנו הצטרף לגרעין אחר, שהלך לבית גוברין. "שלושת המוסקטרים " של גרעין "בתלם", הגרעין שלנו, כלומר אנחנו, עזבנו וביקשנו להצטרף לרגבים. וכך היה.
הייתי נהג משאית ברגבים, עבודה רבה ושעות עבודה רבות. זאת הייתה עבודתי לפני המעבר לקיבוץ מעגן מיכאל ב- 1954 . שם סידרו אותי כנהג טנדר להסעת פועלים מזכרון יעקב והובלת חלב בכדים מהרפת ל"תנובה" ועוד.
ב- 1954 .9 .13 נולדה ניבה, אחות לאיל, חמודה, שחורת שיער. כנהוג בקיבוץ אז, היינו עובדים ועוברים מענף לענף לפי הצורך. עברתי למדגה - עבודה טובה, קשה בזמנו ושעות רבות. לאחר כמה שנים שם, עברתי לפלחה, עבודה על טרקטור שרשרת 4 - D . חרשנו שדות, דיסקסנו , זרענו, קצרנו חבילות חציר, חבילות קש, עבודת אדמה ממש (אתם לא יודעים מה זה, ברגע שתקראו). אבל היה סיפוק רב בעשייה, עד שהזמנים השתנו ובחקלאות היום עברו לגידולי שדה עם טרקטורים קלים, על גלגלים, ואני הפסקתי לעבוד שם.
ב- 1969 הגיעה קבוצה סקנדינווית לשלושה חודשים. הייתי מסיע אותם לטיולים בארץ. אז התחיל הקשר עם חנה, אחת מהקבוצה. בתום שלושה חודשים הם עזבו והקשר עם חנה נמשך רק במכתבים. חנה חזרה לביקור בתחילת 1970 ,בפברואר לשבוע. הקשר התהדק ובפסח 1970 חנה, שעבדה בדנמרק כמדריכת טיולים באוטובוס מדנמרק עד יוגוסלוויה טילפנה לי לאחל לי "חג שמח". היא תפסה אותי בזמן הסדר, בשיחה חמה טלפונית זאת החלטנו להתחתן.
ביקשו ממני המוסדות, שארכז את חדר האוכל החדש, ושאכניס בו את ההגשה העצמית. לאחר בדיקה לארגון העניין, דרשתי צוות קבוע, לשנה לפחות, של חמישה חברים וחברות. כך התחלתי לעבוד בחדר האוכל כמרכז, ואחר כך כאקונום עד 1977 .
לפני כן, ב- 6 בדצמבר 1971 נולד שי, בן חמוד, לבנבן, שיער בהיר.
ב- 1973 אמא ואבא שלי עלו לארץ, והלכו לגור בקרית גת ע"י זיוה.
ב- 1973 הייתה מלחמה קשה מאד, מלחמת יום כיפור. שוב ידה של ישראל על העליונה, אך היו אבידות רבות ומהפך פוליטי בבחירות, שהביאו את ה"ליכוד" לשלטון. החיים חזרו למסלולם, למרות התסכול בעם.
מכה רצינית, שבוע אחרי כן, חנה ושי לא חזרו. במכתב חנה הודיעה לי, שהחליטה לרשום את שי בבי"ס ולהישאר בדנמרק. במשך שנה, בהיותי אקונום, סבלתי מהפרידה. כל יום קיבלתי מכתב ובו סיפור מעשיו של שי. החברים והילדים, איל וניבה, ראו את הסבל שלי. הייתי בוכה בלי בושה אחרי כל מכתב מחנה, עד שהילדים אמרו לי: "אבא, אין לך ברירה! סע לשם".
ב- 1978 יצאתי לחופשה במטרה לנסות להחזיר את המשפחה לקיבוץ. שם עבדתי במפעל לבניין. חנה הייתה אחות בבי"ח. ב- 1979 קנינו בית יפה על אי קטן, ע"י הים. לאחר שהמפעל שעבדתי בו, סגר את שעריו, עברתי לעבוד במפעל ליינות. החודשים עברו, והרגשתי שלא אצליח לשנות את המצב, ולאחר שבע שנים בדנמרק, דיברתי עם חנה על כך שאחזור לארץ, כי אני לא יכול אחרת.
ב- 1984 שוב הגורל התערב בחיי, בלי שום התראה, קיבלתי דום לב. למזלי, שי היה בבית, וכאשר התעלפתי, הוא פעל נכון ובמהירות, טילפן למוקד משטרה, ומיד הגיע אמבולנס. בבי"ח הצליחו בעזרת מכות חשמל להפעיל את לבי מחדש. המצב החדש הזה האיץ את החלטתי לחזור, אפילו לבד, ארצה (לא סבלתי את המחשבה למות בדנמרק, רחוק מהקיבוץ).
לאחר בירורים עם מוסדות הקיבוץ על חזרתי, ובעיקר לפי דרישת המוסדות בקיבוץ להסדיר סופית את עניין הגירושין, ניגשנו למוסד הגירושין והכול סודר רשמית.
ב- 1985 , יום חג השבועות, הגעתי בחזרה למשק. נכנסתי לעבודה בפלסאון, כמלגזן במחסן הגבוה, שבו אני עובד עד היום.
מארס 1996 מתוך "ספר משפחתי" 

----------------------------------------------------------------------------------------

ליד הקבר בלוויה

לולו
את לולו היכרתי בימי האולפן שלי כשאשתו השניה -חנה מדנמרק- היתה גם תלמידה.
הוא היה אחת הדמויות שהרשימו אותי אז מאוד - גבר נאה ושרמנטי שסימל עבורי את החוויה הישראלית: קיבוץ גלויות ויהודי גאה בארצו ובקיבוצו.
עברו מאז יותר משלושים שנה ותמיד שמחתי לפגוש את לולו בשבילי המשק ולזכות בחיוך מחמם לב ואיזה משפט אופטימי.
בשנים האחרונות חלה הידרדרות במצב בריאותו ולולו סיפר לי שהוא סובל מהירידה באיכות החיים שלו ומחוסר התקווה לשיפור - לכן רגשותי היו מעורבים כשנודע לי שהוא הלך לעולמו - וזה אחרי שהוא עוד זכה להיות נוכח בחתונה של נכדו יוחנן, "החתונה הראשונה של אחד מצאצאיו" כמו שהוא אמר, אירוע ששימח אותו מאוד. והוא גם עוד הספיק לשמוע שבנו שי הפך להיות אבא. לולו יחסר לי בנוף הקיבוצי, אבל אני שמחה עבורו שהצליח לסגור את מעגל חייו ברגע שזה היה נכון עבורו ובלי סבל מיותר.

נינה גלעד

סה"כ 1 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי אלי בן שמעון בתאריך  13/05/2005
קרבה: בן מוריס וסוניה (טוניס)
מקום מגורים: נתניה ישראל
 לזכר לולו ומוריס קורות חייו של לולו חופפים את קורות חייו של אבא שלי (לה גולט) אבא יליד 14.7.1924
 
בניית אתרים