רינה ינאי לבית בנדורי
אמא נולדה ב-1926, בת שנייה בקיבוץ גבעת השלושה, שעלה על הקרקע ב-1925 ע"י חלוצי העלייה השלישית. הוריה, פייביש ואיטה בנדורי, בנו את הקיבוץ יחד עם חברים מקבוצת ההכשרה של תנועת "דרור" בפולין, שסבא פייביש היה בין מקימיה.
ב-1933 נסעה אמא עם הוריה בשליחות התנועה לפולין. אמא, שהייתה בת שבע, התרוצצה במסדרונות הקונגרס הציוני שהתכנס אז בבאזל בשוויץ, ולדברי סבתא כולם התפעלו מהילדה המקסימה מארץ ישראל, שנראתה התגשמות החזון הציוני.
ב-1938 שוב יוצאת המשפחה לפולין בשליחות התנועה, כשאמא בת 15. פלישת היטלר לפולין ב-1939 תופסת אותם בהפתעה. סבא מצליח להעלות את כל המשפחה על הרכבת האחרונה שיצאה מוארשה לעיר קונסטנץ שברומניה, כשהוא נשאר עדיין באירופה יחד עם שליחים אחרים של התנועה, מתוך רצון לעזור בשעה קשה זו. אחרי תלאות רבות, ביניהן הפגזת הרכבת בה נסעו, ואוניה ללא מזון, מצליחה סבתא יחד עם אמא, מוליק ואחותם ניצה לחזור ארצה.
בגבעת השלושה הייתה הכשרה של הפלמ"ח, שלמדו בה בין השאר גנדי ורבין. אמא, שהיתה צעירה נאה ונמרצת, הייתה מחוזרת מאוד ע"י לוחמי הפלמ"ח ששהו בקיבוץ, וכך זכתה לכינוי "הבחורה הכי יפה בפלמ"ח".
ב-1946 למדה בסמינר למדריכים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם פגשה את אבא שבא ללמוד באוניברסיטה מארה"ב, אחרי שהשתחרר מהצבא האמריקאי ולחם במלחמת העולם השנייה. כדבריו, "זו הייתה אהבה ממבט ראשון". החתונה הייתה בארה"ב, אבל את הבית הקימו בקיבוץ גבעת השלושה. אמא מילאה תפקידים מרכזיים בקיבוץ ועסקה בעיקר בהדרכה ובחינוך. במהלך השנים נולדו ארבעה ילדים: הילה, תמי, נועם ואמיר.
ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נסענו כולנו לארה"ב: אבא נשלח מטעם הסוכנות היהודית לטפל בעולים הרבים שהחליטו לעלות ארצה בעקבות המלחמה. אמא, באותו הזמן, לומדת מה זה להיות עקרת בית: היא לומדת לבשל בהצלחה כזו שכולנו התמכרנו לבישולים ולעוגות שלה.
ב-1970 הגיעו ההורים למעגן מיכאל. ההחלטה לעזוב את גבעת השלושה הייתה עוד לפני השליחות, והם היו נחושים כעת לעבור לקיבוץ שנראה בעיניהם כשומר יותר על ערכי הקיבוץ ואורח חיים של שיתוף ושוויון.
אמא הייתה כל חייה קיבוצניקית בגוף ובנשמה. היא הגשימה בחייה את החזון הציוני והסוציאליסטי שהוריה חלמו עליו. העבודה בשבילה הייתה ערך עליון. במעגן מיכאל עבדה במקומות שונים, ביניהם במטבח, במדגריה, בהנה"ח ובפלסאון. בכל מקום הטביעה את חותמה כעובדת חרוצה.
היא היתה דעתנית מאוד, ולא נרתעה מלהביע את דעתה על כל דבר ועניין, ובמיוחד על הנעשה בארץ ובקיבוץ. השינויים והתמורות המפליגים שחלו בימי חייה, הן במדינה והן בקיבוץ, היו לה קשים לעיכול, אבל נראה היה שהיא לא מאבדת את בטחונה שהדברים יחזרו לקדמותם: ביומה האחרון עדיין התרגשה מאד מהפריימריס הקרובים במפלגת העבודה.
בשנים האחרונות שלה נאלצה להתמודד עם אירועים פיזיים קשים ומחלות לא סימפטיות, ואז התגלה החוזק שלה. למרות בריאות שהולכת ומתרופפת, הנפש לא נשברת: היא נשאה כל סבל בגבורה.
מועדון "צוותא" היווה לה עוגן בשנים אלה. מלבד שלל הפעילויות של המועדון, היה לה חשוב לבוא לעבודה כל בוקר. העבודה שעשתה עבור פלסאון נתנה לה תחושה של ערך, שיש ביכולתה להביא תועלת לחברה בה היא חיה, גם כשהכוחות הולכים ופוחתים. הנחישות שלה, חוזק רוחה והאופטימיות שאפיינה אותה, הם הדברים שנזכור כל ימי חיינו.
--------------------------------------------------------------------------------
רינה שלי / יחיאל
אני נפרד ממך לשלום אחרי 65 שנים של חיים משותפים ומלאים. מה נשאר? – החום בלב והזיכרונות.
אני זוכר איך הפגיש בינינו הגורל: אני עליתי ארצה כסטודנט באוניברסיטה העברית ב–1946, הבריטים אז בארץ, רוצה להשתתף ברגע ההיסטורי לקראת קום המדינה, ואת תלמידה בקורס למדריכי נוער וילדים ניצולי שואה. היה מעון סטודנטים בבית בודד בקצה "בית וגן" בירושלים, ושנינו השתכנו בו. האהבה הייתה ממבט ראשון. לא רק התאהבתי בך, היית בשבילי סמל לבת הארץ, בת קיבוץ, חלוצה, לוחמת חופש, רוח עצמאית, חופשית, גאה, משוחררת מתסביכי הגולה, מעורבת בתרבות העברית, אוהבת לרקוד, מסורה לטובת הכלל, היחד. אומרים גם שהיית "הילדה הכי יפה בפלמ"ח...", לא רק אני אמרתי.
הגשמת את השקפת עולמך בהתמסרותך לעבודה כערך מרכזי. אני זוכר אותך בזמן הצנע בשנות ה-50, מחסנאית צעירה, אוספת תלושי ביגוד ומחלקת לחברי גבעת השלושה – מעיל פעם בחמש שנים, סוודר פעם בשלוש, נעלים פעם בשנתיים. האחריות שלך בכל מה שעשית, בכל עבודה או תפקיד שלקחת על עצמך, לא בעירבון מוגבל הייתה, אלא בעירבון מלא.
צד אחר באופייך היה העניין שלך בנעשה סביבך, בעיקר בפוליטיקה. היית בת נאמנה לאביך פייביש שהיה בכיר בהסתדרות של טרום-המדינה, כל השנים היית מקשיבה כפייתית לחדשות, כל שעה וחצי שעה. היו לך דעות מוצקות משלך כל השנים, והן לא השתנו – על הקיבוץ, על המדינה, על העולם.
לא אפרט את כל הזיכרונות שצפים ועולים מעצמם – את שנות השליחות והטיולים הנהדרים שטיילנו ברחבי עולם, במזרח ובמערב, בארצות הברית מחוף אל חוף.
אלו המון זיכרונות פרטיים, רק לנו, אני זוכר.
שלום, חברה.
יחיאל.
--------------------------------------------------------------------------------
אמא יקרה ואהובה שלי / תמי
כל-כך הרבה שנים היית אמא שלי, כל-כך הרבה שנים שדאגת וחשבת ואהבת ורצית לעשות הכל שיהיה לי טוב. קשה לי לדמיין שיש אדם שמרגיש כלפי מה שאני מרגישה כלפי הילדים שלי. היה אדם כזה – זאת היית את.
אני מנסה להיזכר בשנים שהייתי ילדה, ואת – אמא צעירה. אני זוכרת שהייתי גאה כל-כך להיות בתה של "הבת הראשונה" של גבעת השלושה: הייתי כל כך גאה להשתייך למשפחת בנדורי – משפחה עם ייחוס אצילי בגבעת השלושה. סבא וסבתא שלי, הורייך, חלוצי העלייה השלישית, בנו את קיבוץ גבעת השלושה, ואת תינוקת ואח"כ ילדה ואח"כ נערה, צמחת כמו שראינו לאחרונה בסרט "ילדי השמש": ילדה של כולם בקיבוץ סוציאליסטי, שהערכים של אהבת הארץ, עבודה קשה, נאמנות, אחריות, ציונות והגשמה למען הכלל הם הערכים החשובים. את הערכים האלה ספגתי גם אני – ממך, מאבא ומהקיבוץ. אבל את יותר מכולם היית דוגמה מופלאה של החינוך הסוציאליסטי והקיבוצי: כל חייך עבדת קשה, אהבת לעבוד וראית בעבודה ערך עליון. עד יומך האחרון הלכת למועדון "בצוותא" כדי לעבוד, העבודה הייתה כל-כך חשובה בעינייך: היא הייתה הנתינה שלך לכלל, כל חייך האמנת בקיבוץ ובדרך הקיבוצית. גם כשהקיבוץ החל לעבור שינויים, אמונתך לא התערערה: תמיד קיווית שהקיבוץ ימשיך בדרך של השוויון והשיתוף.
את ילדותך בגבעת השלושה אני תמיד מדמיינת לי בצבעים של אושר אין קץ: נשארו התמונות שלך בשחור-לבן שבהן את ילדה ונערה יפהפייה, תמיד צוחקת. שמע יופייך נישא לו למרחוק: לא פעם ניגשו אלי אנשים שהכירו אותך בצעירותך ואמרו לי: אמא שלך הייתה כל כך יפה: "הכי יפה בפלמ"ח..." ואני הרגשתי איך הלב שלי מתרחב מרוב גאווה ובדמיוני אני שוזרת לי חלומות על נערה יפה המחוזרת ע"י כולם.
את אבא פגשת באוניברסיטה העברית בירושלים: הוא הגיע ללמוד שם מארה"ב ואת היית בסמינר למדריכים. נפגשתם, התאהבתם והשאר היסטוריה.
הבאת אותו איתך לגבעת השלושה – שם בניתם לנו בית – בשנים האלה את ואבא בין המשפחות המובילות בקיבוץ: תמיד בתפקידי מפתח, תורמים ככל יכולתכם לחברה. התפקיד האחרון שמילאת לפני שעזבנו היה מרכזת חינוך. זמן רב התבשל רצונכם לעזוב את גבעת השלושה, הקיבוץ ביקש שתצאו לשליחות שנתיים, כדי שתוכלו להמשיך להתלבט, בתקווה שתשנו את דעתכם. שלוש שנים בארה"ב, ולא שיניתם את דעתכם – החלטתם לעבור למעגן מיכאל.
גם כאן השקעת את עצמך בעבודה – עם האחריות והטוטאליות שאפיינה אותך: במטבח, במדגרייה, בפלסאון, בהנה"ח ולבסוף במועדון "בצוותא".
אם יש תכונה אחת שצריך לבחור בה כמאפיינת אותך, וכל מי שמכיר אותך מיד שם לב אליה, היא האופטימיות האינסופית שלך. למרות מכות שניחתו עלייך בשנים האחרונות – אירועים מוחיים, סרטן, מחלות שנבעו מסוכרת, בעיות בלב ובריאות – כל הזמן האמנת שיהיה בסדר, יהיה טוב: לסבול את ידעת בגבורה.
אני ראיתי את הסבל שלך בשנים האחרונות וליבי נחמץ, ראיתי על הפנים שלך שאת סובלת, אבל בדברים שאמרת מעולם לא הסגרת את מה שהרגשת. אולי כי חינכו אותך שלא מתבכיינים: קופצים את הפה וממשיכים הלאה: באמונה, בתקווה לעתיד טוב יותר. כך אצלך: הגוף בגד באלף ואחת דרכים, אך הנפש סירבה להיכנע – לא ידעת מה זה דיכאון וגם לא רצית לדעת. בעולם שלך אין דבר כזה רחמים עצמיים וקצת לבכות, את הדור שלך חישלו כסלע.
תמיד אומרים כקלישאה "המשפחה נתנה לך את הכוח", אבל אצלך זה נכון: להיות בקרב המשפחה נתן לך את הנחת הכי גדולה. תמיד רצית שכולם יהיו, שכולם יגיעו לכל אירוע משפחתי, תמיד רצית לדעת מה קורה עם כולם.
ההתעניינות שלך לא הייתה רק משפחתית: התעניינת בכל הקורה סביבך, בקיבוץ ובעיקר בארץ: פוליטיקה לא הפסיקה להעסיק אותך ולא ויתרת על אף מהדורת חדשות. את מהדור שהלך עם טרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע חדשות כל שעה ואח"כ כל יום מהדורת חדשות בטלוויזיה. היית חייבת לדעת מה קורה, לרגע לא שקעת בעולם צר – תמיד היית סקרנית לדעת כל מה שאפשר.
זאת קלישאה, אבל זה נכון: אנשים כמוך כבר לא נוצרים היום. אני גאה להיות הבת שלך, אני לא מפסיקה להתפעל מהאישיות שלך ומהערכים שמילאו את כל עולמך.
אסיים בפסוקים מקהלת, פרק א': "דור הולך ודור הבא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם, הם שבים ללכת."
יהי זכרך ברוך. אני אזכור אותך באהבה עד יומי האחרון.
בתך, תמי
--------------------------------------------------------------------------------
אמא יקרה / אמיר ונעם
איפה ישנם עוד אנשים כמוך? היית שייכת לדור הולך ונעלם של אנשים שהסתכלו קודם על האחר ואחר כך על עצמם. בפרפראזה על המשפט המפורסם של ג'ון קנדי, את האמנת שעל חבר הקיבוץ "לחשוב מה הוא יכול לתרום לקיבוץ ולא על מה הקיבוץ יכול לתרום לו".
עד סוף ימייך האמנת בעקרונות המקודשים של הקיבוץ מימי ילדותך. מבחינתך, גם היום הקיבוץ היה צריך להמשיך להיות מושתת על ערכי השוויון, שוויון הזדמנויות, ערבות הדדית, חינוך, עבודה עצמית, כפי שהיה בשנות הארבעים והחמישים, בהם בנית את הקיבוץ במו ידייך.
אין ספק, שהערך הקדוש ביותר לך היה ערך העבודה. כל חייך, ועד יומך האחרון נתת את כל כולך למען הקיבוץ והקהילה. סיפרת לנו שכשהיית בבי"ס תיכון היית קמה לפני הזריחה, עולה על עגלה רתומה לסוס שלקחה אותך לשדות של גבעת השלושה ליד ראש העין. הייתם עובדים עד תשע ואז מעבירים את שעות החום במנוחה בצל עד ארבע וממשיכים לעבוד עד לשקיעה. ככה יום יום, כל חופשת הקיץ.
תמיד העדפת לעבוד בעבודת כפיים. שנים רבות ריכזת את ענף המדגריה וכשכוחותייך כלו עברת להנהלת חשבונות ואח"כ לפלסאון. בשנים האחרונות המשכת לעבוד עבור פלסאון במועדון בצוותא ועד יומך האחרון היית מודאגת ממצב ההזמנות בפלסאון.
כשהיינו ילדים, לקחת על עצמך לדאוג לכל צרכינו. אפית, בישלת, ניקית, סידרת, והכוח אף פעם לא נגמר לך. רק היום, כאשר אנחנו הורים אנו מבינים עד כמה זה היה קשה. את היית הדבק של המשפחה. את זו שיזמת, אירגנת ואירחת 3-4 פעמים בשנה את כל המשפחה המורחבת.
את היית אחד האנשים החזקים שהכרנו. תמיד ידעת לקבל החלטות קשות ולעמוד מאחוריהן. אחרי מות אחותך, דודה ניצה, מסרטן הריאות, החלטת להפסיק לעשן וכך ביום אחד ירדת מ- 2-3 קופסאות ביום לכלום.
לפני כ-15 שנה, ברגע אחד הכל השתנה. האירוע המוחי הראשון, ועוד יותר השני, שיבשו לך את יכולת החשיבה, הדיבור ושיווי המשקל. למרות המצב המתסכל בו הגוף לא נשמע לך, לא נשברת ולמדת לחיות עם המוגבלות. המשכת לעשות כל מה שהגוף שלך איפשר לך ולא הסכמת לרגע לנוח.
חודשים ארוכים התנגדת לקבל סיוע סיעודי. יחד עם זאת, מהיום הראשון שסטלה נכנסה לחייך, התחלת לחייך. סטלה, אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת להודות לך על הטיפול המסור שהענקת לאמא מכל הלב. את עשית אותה מאושרת.
רצה הגורל, ויצא לנו להיות בחברתך כמה שעות ביומך האחרון. ליווינו אותך לקופת חולים ובדרך דיברנו על הנושאים האהובים עלייך (בעיקר פוליטיקה) בלי לדעת מה עומד לקרות. בפגישה עם הרופא נקבע לך תור לניתוח בשבוע הבא וכשנפרדנו היית מלאת תקווה שיימצא המרפא לשסתום הבוגדני בליבך, שכבר חודשים רבים איננו מתפקד כראוי. שעתיים עברו וקיבלנו את הבשורה המרה בהפתעה ותדהמה מוחלטת. אנחנו עדיין לא מעכלים את העובדה שלא נראה אותך יותר.
אמא, חיית חיים מלאים ומשמעותיים. השארת אחרייך דורות שאת יכולה להיות גאה בהם. עכשיו את במקום אחר ואת יכולה להיות גאה בחותם שהשארת אחרייך.
נוחי בשלום אמא. אוהבים ומתגעגעים אלייך.
אמיר ונעם
--------------------------------------------------------------------------------
סבתא / שירה בשם כל הנכדים
לראשונה אני מאבדת מישהו ממשפחתי הקרובה ביותר וזו את – את, שמשום מה, למרות כל שעבר עליך, היית נצחית בעיניי – נדמה היה לי שתמיד תהיי פה.
ההיכרות היותר מעמיקה בינינו קרתה דווקא בשנים האחרונות, אולי השנים הפחות טובות שלך. ההתבוננות בך והשיחות שלנו חשפו בפניי את האישה האמיצה, החזקה, העיקשת והאופטימית שהיית, סבתא, ולימדו אותי שיעור חשוב לחיים.
עד יומך האחרון שמת לב לכל פרט – כשרזיתי, כשהשמנתי, כשהסתפרתי ואפילו כשקניתי שמלה חדשה – היית הראשונה להבחין. וכשהייתי מתגאה בפניך על משהו שעשיתי, תמיד היית אומרת כמה "כל הנכדים שלך יפים וחכמים", עם חיוך גדול ובאמת מאושר – כי האושר הפנימי שלך הגיע מהמשפחה. אחרי כל מפגש בינינו התפעלתי עד כמה את חזקה או לפחות כך נראית – אפילו ברגעים הקשים תמיד אמרת שאת "מחזיקה מעמד".
אבל לפתע לא החזקת. עצוב לי מאוד וקשה לי לחשוב על הבית של סבא וסבתא בלי סבתא, ייקח לי זמן להתרגל. אבל את תנוחי בשקט ותצפי עליי מרחוק ותבחיני כשמשהו יתחדש בי, כמו שתמיד הבחנת, ותראי את כל נכדייך היפים והחכמים גדלים והופכים בעצמם להורים שמספרים לילדיהם סיפורים על סבתא – הקיבוצניקית הנצחית שחיה חיים מלאי משמעות והלכה לעולמה בשיבה טובה.
אוהבת אותך סבתא שלי,
שירה, בשם כל הנכדים.
--------------------------------------------------------------------------------
רינה היקרה / מירב ומיכל
שתי כלות אנחנו, שהתמזל מזלנו להשתייך למשפחה כל כך אוהבת ומקבלת. אנחנו היחידות בעולם כולו ש"חמתן" היא אמא שנייה.
תמיד באהבה גדולה, תמיד שמחה על נוכחותנו ותמיד זוכרת את הפרטים הקטנים – ימי ההולדת, המתנות, השלבים בחיים, התחנות, מה מתאים לכל אחד ואחת, מה הם אוהבים וכיצד אפשר עוד לפנק.
כמעט 20 שנה ודבר לא התכהה ביכולתך להביע את כל אלה. היו ימים רבים שבהם הרגשנו את הרגע קרב, אבל דווקא בשבועות האחרונים נראית כאילו ניצחת את הכל, ובסוף בחרת ללכת בזקיפות קומה ובשלווה. יש לנו הרבה מה ללמוד מכוחך, מהאומץ שלך להתמודד אל מול כל קושי, ומעוצמתך.
נוחי לך בשלום, וכמו שרוני אמרה:
"תשמרי עלינו מלמעלה
ואנחנו עליך מלמטה"
מירב ומיכל.
--------------------------------------------------------------------------------
נאמר בהלוויה במעגן מיכאל / צביקה בנדורי
הוריי, פיביש ואיטה, נולדו בשנה הראשונה של המאה הקודמת. כשהיו בני 17 נרשמו (כל אחד בנפרד), לפקולטה לרפואה באוניברסיטת ז'יטומיר, באותו הזמן חלק מרוסיה הצארית. הם היו צעירים וחולמים.
המהפכה ברוסיה תפסה אותם בתחילת שנת הלימודים, כבר אז התארגנו ופעלו למהפכה אישית כשהחלום הוא להגיע לארץ ישראל, ליצור בה חברה אחרת, שוויונית, ציונית, מכבדת, נטולת מעמדות. הם עזבו את הלימודים והתחילו דרכם לארץ ישראל. הדרך נמשכה 8 שנים שבהן הם פעלו יחד. אבא מוביל עם מספר לא גדול של חברים הקמת תנועה שתהווה מסגרת, שתגייס ותכשיר את הנוער הציוני לעלות לישראל ולבנות בה קומונות, קיבוצים. הם הקימו תנועה שנקראה דרור ברחבי פולין בתוך הקהילות היהודיות, תנועה שצמחה, התרחבה והכשירה חלוצים רבים שעלו לארץ.
לאחר 8 שנות ארגון ובניה של התנועה, מתוך תחושה שהמסגרת שהקימו עם אחרים עומדת על רגליה, שמו פעמיהם לארץ המובטחת כמגשימים, המקיימים בגופם את מה שחלמו והטיפו לו.
יחד עם קבוצת חברים שאיתם פעלו בתנועה בפולין, שחלקם הלך את כל הדרך מרוסיה, הקימו את קיבוץ גבעת השלושה, בשנת 1925.
רינה נולדה בארץ, מספר חודשים לאחר עלייתם, בתחילת 1926, הייתה מהילדים הראשונים של הקיבוץ. ילדה שחומה, רזה, יפהפייה, נמרצת ודעתנית. כך היא נראתה מהצילומים מאותה תקופה.
ב- 1933 אבא, אימא ורינה יוצאים בשליחות התנועה לפולין, ואת מוליק הקטן בן השנתיים וחצי השאירו בקיבוץ.
באותה השנה, כמדי שנתיים, התכנס הקונגרס הציוני, הפרלמנט של קהילות היהודים הציוניות בעולם, אותו ייסד הרצל. ב- 1933 הקונגרס התכנס בבאזל שבשוויץ.
אבא היה ציר לקונגרס. אמא הרבתה לספר איך רינה בת ה-7 קיפצה במעברים ועל שולחנות הקונגרס, וכל המשתתפים לא חדלו מלהתפעל מהילדה המקסימה, הרזה, השחומה והיפה, הארץ-ישראלית עם המכנסיים הקצרים והצמות - התגלמות החלום הציוני.
המשפחה חזרה לארץ מהשליחות. רינה נקלטה בקבוצת בני גילה וחיה בכול מאודה את השנים הראשונות והתוססות של הקמת הקיבוץ הגדול והגדל, בצד הנעורים וההתבגרות.
בקיץ 1938 המשפחה שוב יצאה בשליחות התנועה לפולין, הפעם בהרכב מלא. אבא, אימא, רינה, מוליק וניצה הקטנה בת השנתיים. אירופה סוערת, הנאציזם מרים ראש ומאיים. גם התנועה החלוצית בקדחת של פעילות, עשייה ודחיפת הנוער הציוני לארץ, למרות קשיי גזירות הספר הלבן הבריטי.
יודק'ה הלמן מגבת, שליח של התנועה בפולין, שולח גלויה לאשתו בתיה ומפציר בה להגיע אליו לפולין עם הילדים, תוך שהוא מתאר בהתפעלות 3 ילדים (רינה, מוליק וניצה) המתרוצצים במסדרונות הנהלת תנועת החלוץ בוורשה, שמחים ועליזים. הוא מבטיח לאשתו שהם יהוו חברה לילדיו אם יגיעו.
בקיץ 1939 פורצת מלחמת העולם השנייה, הנאצים פולשים במלחמת בזק לפולין. אבא מצליח ליצור קשר ולהתחבר עם אימא והילדים שהיו במחנה קיץ של התנועה, להעלות אותם לרכבת האחרונה שיצאה מוורשה לעיר קונסטנץ שברומניה על גדות הים השחור. בדרך הרכבת עוברת תלאות רבות, מופצצת מהאוויר, נעצרת להפסקות ארוכות, אין מזון, קרונות נגרעים ממנה, אך אימא ורינה בת ה-15 מצליחות ביחד להגיע עם הילדים מוליק בן ה-10 וניצה בת השלוש לקונסטנץ, לחוף המבטחים. משם בהפלגה קשה ובתנאי רעב חוזרים לארץ. אבא חוזר מפולניה הכבושה רק אחרי שנה וחצי עם יתר שליחי התנועה.
רינה חוזרת לנעורים לחיים סוערים, ועוברת משברים. ב-1946 היא יוצאת לקורס מדריכים בירושלים, שם היא פוגשת את יחיאל - בחור אמריקאי ששירת בחיל הים האמריקאי במהלך מלחמת העולם. מכיוון שלמשוחררים בסיום המלחמה ניתנה אפשרות ללמוד לימודים אקדמאיים על חשבון המדינה האמריקאית, היכן שיבחרו, בחר יחיאל ללמוד בירושלים מתוך רצון להגשים את חלום הציונות הפרטי שלו.
רינה ויחיאל התחתנו בארה"ב, בבוסטון. בעיתון המקומי של הקהילה היהודית הופיעה תמונת הנישואין: זוג צעיר יפה תואר, רינה בבגדי כלה.
רינה ויחיאל חזרו לאחר החתונה לארץ והקימו את ביתם בגבעת השלושה. החדר שלהם בקיבוץ הישן בצידה המערבי של פתח תקווה. הקומה השנייה של בית דו-קומתי, ללא מים זורמים, שירותים ומקלחת, שימשה ביתי השני. אבא היה פעיל בחוץ בתפקידים שונים, ניצה אחותי היתה בגיל ההתבגרות, ומוליק התאושש מפציעה קשה שנפצע במלחמת השחרור על-ידי עבודה קשה במכוורת. כמעט מדי יום בערב הייתי מגיע לרינה ויחיאל. הילה, הבת הבכורה, נולדה באותה שנה - 1949.
עם הפילוג בתנועה הקיבוצית והמעבר לקיבוץ החדש בצידה המזרחי של פתח תקווה, הדירה של רינה ויחיאל הייתה צמודה לדירת הורי. ב-1952 אבא קיבל שטף דם במוח ושנה וחצי אחר-כך נפטר. כילד מתבגר, הבית של רינה, יחיאל והבנות שנולדו - הילה ותמי - המשיך לשמש כבית השני שלי. לעיתים הייתי מגוון עם הבית של מוליק ודליה, שהיה קרוב וממול.
לאחר שרינה ויחיאל חזרו מהשליחות בארה"ב, בסוף שנות השישים, החליטו לעבור לקיבוץ מעגן מיכאל. אני מעריך שמתוך רצון של שניהם לחיות בחברה הדומה יותר לחלום הקיבוץ, תוססת, שוויונית, מתחדשת, עם ערכים. גבעת השלושה שלאחר הפילוג שקעה למציאות אחרת.
הקשר שלי עם משפחתי, עם רינה, יחיאל, מוליק, דליה וכל המשפחה המורחבת נשאר קרוב קרוב. דאגנו וחווינו את מצבם הבריאותי המידרדר. ציפינו לתיקון, צינתור, השתלת מסתם, משהו שישאיר אותם איתנו.
אתמול רינה עזבה אותנו, עד יומה האחרון יפה, צלולה ואיכפתית.
רינה, מוליק וניצה, אחי ואחיותיי שאינם עוד, יחסרו לי מאד. והם איתי ומלווים אותי.
אני מייחל שהמשפחה כולה, גם בהעדר אבני היסוד שלה, תדע להיות מאוחדת, חמה ותומכת.
אחיך, צביקה בנדורי.
----------------------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
בתה ינאי תמי