משה ברכמן - קורות חיים / יוסי ברכמן
אבי הגיע לישראל מרומניה ב–1934, והוא בן 12. כבר בהגיעו ידע עברית.
למד בתל – אביב בבית חינוך לילדי עובדים אצל המחנך הדגול אליעזר שמאלי.
בגיל 17 עזב את ביה"ס והלך להכשרה באשדות יעקב, בניגוד לדעת הוריו שרצו לראותו בורגני.
הצטרף לפלמ"ח והלך לקורס קצינים בג'וארה, מהראשונים בתקופה.
בתחילת מלחמת השחרור נשלח לנגב כמפקד מטעם הפלמ"ח, להבטיח את אספקת המים לישובים המבודדים.
קבע את מקום המפקדה בניר-עם, שהיתה מופגזת זמן רב ע"י הצבא המצרי. השתתף בקרבות שחרור הנגב בתור סמג"ד הגדוד השני של הפלמ"ח.
תרצה, אחותי, ואני היינו אחרוני הילדים המפונים כשניר-עם היתה על סף נפילה בידי הצבא המצרי.
לאחר מלחמת השחרור הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל.
בשנות החמישים החל לקרוא את העיתון "אקונומיסט". אבא קרא את האקונומיסט במשך קרוב ל – 56 שנים וראה בכך חשיבות רבה להבנת המתרחש בעולם שלא דרך העיניים המקומיות.
בשנות החמישים כיהן כמרכז משק וגזבר בקיבוץ, ובתחילת שנות השישים הוזמן להצטרף ללימודי תואר שני בחסות אוניברסיטת ת"א והארוורד. מהראשונים שעשו את המסלול הזה.
משנות השישים ועד פרישתו, כיהן כמנכ"ל משותף עם נציג המושבים בתנובה אקספורט שהיתה יצואן פרי הדר של ישראל, כמנכ"ל גרנות (היה הראשון, לאחר עשרות שנים, שנבחר על דעת כל התנועות) וסמנכ"ל השיווק באגרקסקו.
בגרנות ראה את ייעודו בסיוע למשקים מבחינה כספית, בהבטחת פיתוח המשק החקלאי בקיבוצים, ובביסוס המפעלים האזוריים. הליכתו לאגרקסקו היתה המשך לתפיסתו את חשיבות השיווק הבין לאומי לעתיד החקלאות ובעיקר למשקי האבוקדו שבו כה האמין.
לאחר שיצא לפנסיה, עבר לעבוד בפלסאון בהרכבה במשך כ – 15 שנה וראה בכך זכות גדולה.
בזמן משבר הקיבוצים טען בתוקף, בניגוד לעמדת התנועה, שצריך להגיע להסדר מחיקת חובות עם הבנקים ולא להחזיר את החובות על חשבון חיסול הקיבוץ. את השקפתו זאת, שבהמשך אומצה כחלק מהסדר הקיבוצים, יישם בהצלחה רבה עם חברי קיבוץ אייל.
אם מתמצתים את חייו של אבי לאורך השנים, הם התאפיינו בשלושה דברים עיקריים:
היה איש העולם הגדול בכל המובנים אבל ראה בארץ ישראל ובמעגן מיכאל את מרכז חייו.
עד סוף ימיו האמין שהקיבוץ הוא יצירת מופת אנושית וסלד מכל הבכי ואבדן הדרך.
היה איש חזון ושינויים בלתי פוסקים כאשר גולת הכותרת לשינויים שהוביל היה תקנון שיוך נכסים בקיבוץ בעת פירוק. עשרות קיבוצים ביקשו לשמוע את החזון שעד אז לא נשמע כדוגמתו.
במשפחתנו הרחבה זכה לאהבה רבה והערכה גדולה בכל שכבות הגיל והיה לנו אבא וסבא חם,
חכם, חבר להתייעצויות ואיש מעניין מאין כמותו.
אהבנו אותו מאד.
אחרי מותי ספדו ככה לי...
משה ביקש ממני, לפני כשנה או יותר, שבעת מותו, אקרא בלוויה את השיר "אחרי מותי", מאת חיים נחמן ביאליק. או יותר נכון, חלק מן השיר ובשינויים המתאימים לו. וכך כתב בכתב ידו:
אחרי מותי ספדו ככה לי:
היה איש וראו איננו עוד:
בזמנו מת האיש הזה
ושירת חייו נפסקה.
וצר! עוד מזמור היה לו.
והנה אבד המזמור, אבד לעד.
היה איש וראו איננו עוד.
עוד שיר מזמור היה לו,
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד.
כמו כן, ביקש ביום השנה למותה של נגה, להיקבר לידה – ואנו עושים זאת היום.
משה – נוחה בשלום על משכבך והיה שלום.
בתיה.
--------------------------------------------------------------------------------
אוהבת ונפרדת - תרצה
אבא יקר שלנו
אבא זה מובן מאליו, אבל חבר, איש סוד, יועץ, תומך ומעודד, זה כבר בונוס נוסף – וכזה היית לי.
הייתי מרימה טלפון "לאופטימיסט" הנצחי שלי לקבל עידוד, לא לשקוע בקטנות של החיים ושל העולם הסובב אותנו, ותמיד היית האוזן הקשבת והמילה הפותחת: "בתל'ה" וכבר הייתי נרגעת.
אהבת את ילדיך, נכדיך וניניך אהבה רבה, עטפת אותנו בחום ודאגה עד שלעתים כיניתי אותך "האבא הפולני שלי" - תתקשרי כשתגיעי הביתה – תמיד דאגת שמא יקרה משהו בדרך – ואולי דאגה זו גברה עם מותה של נגה'לה, שהיום בדיוק יום השנה החמישי למותה הנוראי, מוות שפער חור גדול של עצב בחייך ובחיי בתיה.
אבאל'ה, הערצתי את שכלך, חוש ההומור והבדיחות הנשלפות לכל הקשר – ואיזה זיכרון! אהבתי והערכתי את הצניעות שבך, ההסתפקות במועט, ראיית חצי הכוס המלאה, ומעולם לא להביט על "דשא השכן" או ללכת רכיל – איזו גדולה!
יחסרו לי הטלפונים הכמעט יומיים, השיחות שלצערי התקצרו בחודשים האחרונים – תחסר לי קבלת הפנים הלבבית בכל ביקוריי אצלכם, והשאלה מתי תבואי שוב. תחסר לי היד המושטת והרצון לראות את המשפחה יחדיו עד כמה שניתן, ומבחינתך כל הזמן.
תודתי לכל האנשים שדאגו לרווחתך בשנים האחרונות ובשבועות האחרונים בפרט, ולכל הבאים היום ללוותך בדרכך האחרונה ועומדים באומץ בחום הכבד.
אני רוצה לאחל, גם בשמך, למעגן מיכאל שתדע לשמור את מה "שהעניקו" לה ותיקי המשק, כשאתה מהמובילים בראש: מקום לדוגמא ומופת לערבות הדדית, צניעות וענווה, וכן, גם עקרונות שאינן מילים גסות ומבלי לזנוח את הקדמה ו"הראש הפתוח".
היו בך הרגעים של הג'ינג'י חם המזג, אנשים נעלבו ממך לעיתים, ואני מתנצלת בשמך על כך, ומבטיחה שמעולם לא נעשה הדבר מרוע לב.
לא הגיע לך הסבל הזה האחרון, ועל כך, ורק על כך, אני מבקשת את סליחתך.
גאה אני שהיית אבי, ואחיה עם ההרגשה שנתת לי תמיד, שגאה אתה שהנני בתך.
--------------------------------------------------------------------------------
אבא יקר / ענת
ביום הולדתך ה-89 כתבתי לך: עכשיו זה כבר ברור, קיבלת במתנה חיים ארוכים, אז תדע שהמתנה הזו היא גם בשבילנו הסובבים אותך, משפחתך. אנו נהנים להיות אתך, לשמוע דעתך, נוכחותך חשובה לנו. אל תוותר עליה. ואתה שמעת.
בברכה אחרת, אתה שמעת עד כמה אנו גאים לקרוא את המאמר שלך על אפשרויות צמיחה בשעת משבר, המקפל בתוכו את מי שאתה: אופטימסט, אמיץ, פתוח, יוזם ובעל תודעת שפע אמיתית.
בברכה אחרת כתבתי ואוזניך שמעו שאתה חבר אמיתי, יודע להקשיב, לייעץ, איש סודנו ושתמשיך כמו שאתה, בפשטות, בחיוך, בנכונות אין סופית לתת, ובשפיות נדירה.
כן, היה לי חשוב לומר לך את כל רחשי לבי, תודתי בעודך בחיים, וזכיתי לחזור ולומר. ואתה שמעת, חייכת בהתרגשות ואמרת, תודה שאת אומרת לי.
גם ליד מיטתך בימיך האחרונים לחשתי באזנך שוב ושוב, תזכור אבא שאני אוהבת אותך מאד.
ואתה שמעת, ונדמת.
ענת.
--------------------------------------------------------------------------------
לזכר סבא / הנכדים
לא הרבה זוכים לסבא שהוא לא רק סבא שנותן אהבה וחום, אלא גם סבא מעצב.
סבא שבאישיותו ומעשיו מעצב בנכדיו רצון לידע, סקרנות, יכולת לשאול ולחשוב, הבנה שיש סולם ערכים שעל פיו חי אדם ושצריך ליצוק תוכן למעשים. סבא שלנו נגע בנו ברבדים הללו ביכולתו לשוחח, ברוחב אופקיו, במעשיו הרבים מספור, שפעם אחר פעם גרמו לנו להיות גאים להיות הנכדים שלו. סבא שכאשר הסתכלת עליו ידעת שזכית לסבא שהוא מופת ודוגמא לאיש אשכולות ולאיש מעש. וגדולתו שיחד עם כך הצליח לגעת גם בכל אחד מאתנו באופן אישי ברגעים של יחד, של סב ונכדו.
השיא של המפגשים איתך (ושל השבוע למעשה) היה הביקור הקבוע ביום שישי אצל סבא - הביקור שגולת הכותרת שלו, יחד עם השיחה והוויכוחים, היתה מיץ הלימון שנסחט ביד, הרימון שפורק לגרעיניו או הפומלה שקולפה (תלוי בעונת השנה). אלו מסמלים בעיני את סבא. פירות מיוחדים וחמצמצים שרק אדם שלא בוחל בעבודה ומקלף, סוחט ומכה להוצאת הגרעינים מצליח להביא אותם לכדי תענוג צרוף.
והנה יום שישי. והוא כבר לעולם לא יהיה כשהיה, כשאין אותך, סבא.
אוהבים, הנכדים.
--------------------------------------------------------------------------------
שלום חבר ! / שאול אשכנזי
מכתב מווינה
משה, אמרת לי לא פעם, בהומור המיוחד שלך, שכל עוד אתה חי, אין לי מה לדאוג. עשרים שנה מפרידות בינינו. כעת אני מבין שאני צריך לדאוג...
אותו פער גילאים אולי היה אבן הפינה ליחסים המיוחדים שנרקמו בינינו לפני יותר מארבעה עשורים. בדבריי הקצרים אתמקד במסכת היחסים המיוחדת בינינו:
לא אשכח איך תמכת בי לצאת ללימודים, על אף ההתנגדות מפאת גילי הצעיר מדי. על כך נתונה תודתי העמוקה.
בהמשך עבדנו יחד במזכירות, אתה כמרכז משק ואני כמרכז עבודה. אז היה מרכז עניינך בהרחבת מקורות הפרנסה של הקיבוץ, מרכישת קרקעות לנטיעות ועד הרחבת המשק החקלאי והתעשייתי. ועוד הרבה החלטות משמעותיות, הרשומות בדברי ימי מעגן מיכאל. שיתוף פעולה נוסף היה כאשר, כמרכז עבודה העליתי את הנושא "15 שנות לימוד לכל בן" – ללא תמיכתך לא היה הנושא עובר את משוכות האספה של אותם ימים. לאחר מכן היית שותף מוביל להעברת המשק החקלאי ממרכז חצר הקיבוץ לאזור האוכף, כאשר היו לא מעט שהגדירו זאת הרפתקנות כלכלית.
שוב תמכת בי עם יציאתי ללימודים בארה"ב, בהתלהבות גדולה, כאילו אני בנך.
עם כניסתי לניהול פלסאון, אחת התקופות הקשות בחיי, עודדת אותי להמשיך ולא להתפטר. ייתכן כי ללא תמיכתך היומיומית – לא הייתי שם. לא אשכח גם זאת.
במשך עשורים אלו היית מנהיג מוביל, רואה למרחוק, עם חזון מחד ומעשה מאידך.
לא נשכח את תרומתך בנושאים חברתיים-כלכליים שיזמת, בהפרטות הראשונות, תקציב ב', התקנון הרדום ועוד...
לסיום, אני נפרד ממך, לצערי מרחוק.
לעולם אוקיר את תמיכתך ותרומתך להצלחתי בכל שלב של חיי הבוגרים. ללא היא – לא הייתי מגיע לאן שהגעתי.
שלום חבר!
שאול אשכנזי.
--------------------------------------------------------------------------------
כל פגישה שיעור / רמי אלוני
בהיותי מורה ומחנך של כיתת "יובל" ומחנכה של ענת, בתחילת שנות ה-80, התחילו שיחות ביני ובין משה אשר נמשכו ברציפות ובהתמדה עד לאחרונה. כל פגישה הייתה בשבילי שיעור.
משה היה לוחם ומפקד בפלמ"ח השייך לדור התקומה, אשר הקים את המולדת.
עברו האישי של משה היה מרשים, אך מה שעניין אותו בעיקר היו ההווה והעתיד.
הוא היה מונע מאמונה עמוקה, ממערכת ערכים ומהשקפת עולם מגובשת, האמין בקיבוץ, בשותפות, בהקשבה לצרכי הפרט, החותר ושואף לרמת חיים גבוהה כתוצאה מעבודה ויצירה. אהב והיה גאה בקיבוץ מעגן מיכאל, נאבק תמיד על דעותיו בלי חשש, הוביל עם חברים נוספים מהלכים חברתיים וכלכליים עמוקים אשר השפיעו על צביונו והצלחתו הייחודית של קיבוץ מעגן מיכאל.
משה, איש חזון, חשב וראה למרחוק, חשיבתו היתה יצירתית ולעיתים נראתה כבלתי אפשרית, אך תמיד הוא חתר לעשייה ולקבלת החלטות.
משה אמר לי שוב ושוב: אנחנו קיבוץ מתחדש כל פעם, זה כוחנו ואין אנחנו זקוקים להגדרה פורמאלית של קיבוץ מתחדש. יש לשמור על השותפות והאחריות ההדדית.
צנוע, חכם, השכלתו רחבה, איש ספר, דובר שפות, מחובר אל הארץ והעולם ובראייתו הרחבה ראה עוד יותר בקיבוץ מעגן מיכאל סיפור הצלחה.
גם בכאבי החיים שיתף אותי משה, ובעיקר באסון הגדול שפקד אותו עם מותה של בתו, אהובתו – נגה.
לאחרונה, כאשר בריאותו כבר היתה רופפת, הייתי פוגש אותו בימי שישי בערב בחדר האוכל ומברכו בברכת שבת שלום, כאשר נכדי הקטן בין ידי. באחת הפגישות האחרונות אמר לי בקול שקט ובעיניים נוצצות המתבוננות בנכדי בן השנתיים - בשביל הילדים האלה תשמרו על הקיבוץ, על מעגן מיכאל.
כל פגישה עם משה היתה עבורי שעור.
שלום חבר ומורה יקר.
--------------------------------------------------------------------------------
משה ברכמן / יפה שמר
משה, אחד החברים היותר מזוהים עם מעגן מיכאל. משה חי בשלמות ובכּוּליות את חייו בבית הזה. המשפחה שלי, באופן אישי, חבה לו את היותנו וחיינו כאן. בזכותו אנו ומשפחת ברכה חיים כאן. כששמע משה שאנו מחפשים קיבוץ הוא היה מתייצב בדירתנו מדי שבוע ומרבה לספר על הבית הזה, הרבה בשבחים, בשימת דגש על חיי החברה כאן.
משה חי נכון את חייו. הוא היה מעורב לעומק בכל מה שקשור לחיים כאן, הן בתחום החברתי והן בתחום הכלכלי. מציע הצעות, כותב בעלון, מעלה מחשבות ופתרונות למצבים השונים. משה מילא תפקידים מרכזיים גם בבית וגם בחוץ. ובשובו הביתה מעבודתו בחוץ, חזר בשלמות ובא לעבוד בפלסאון בעבודת כפיים. אני זוכרת שבבקרים היה מתיישב בחדר האוכל, בשולחן הפונה לים, פותח את העיתון ולאחר שגמר לאכול, היה יוצא לפלסאון לעבודה. הייתי פוגשת אותו מדי פעם בשביל וממש רואה בעיניו ובדרך הילוכו, לא באופניים, את הגאווה שחש בדרכו לעבודה.
משה היה אחראי לכך שאיננו מעסיקים תאילנדים בחקלאות. היו לו רעיונות והצעות בקשר לדירות השונות בגודלן בקיבוץ. הוא היה מלא רעיונות וידע.
בתקופה האחרונה היה בא להרצאות במועדון צוותא, לא ויתר. יושב במרחק צמוד לקיר, מקשיב ומביע את דעתו. והמרצים אומרים לו, משה, חכה, עוד לא הגענו לשם. תמיד היה מקדים את הרעיון ורץ קדימה. הראש מלא והזיכרון עובד והאסוציאציות רצות.
משה עבר טרגדיה קשה עם מותה של נגה אך יכול היה אולי להתנחם במעט, במשפחה התומכת כל כך של בנים ובנות, נכדים שממשיכים את דרכו.
לי, באופן אישי, יחסר מאוד בנוף הקיבוצי שלנו – יהי זכרו ברוך.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
בעלה של רבקה אדיט ברכמן
בנה של זהבה ברכמן
אביה של נגה ברכמן