קורות חייה

ברצוני להביע מעל דפי העלון, את תודתי לחברים ולהורים, על שעזרו להנעים את שהייתה של אימי בקיבוץ.

אימי היתה אדוקה בדתה, ועל כן היה לה קצת קשה לחיות בקבוץ, אך העובדה שהיא נמצאת בישראל, סייעה לה להתגבר על הקשיים.

היה לה יחס עמוק לציונות, ואני יכולה לומר בכנות, שלולא היא, לא היינו יעקב ואני, נמצאים כיום בישראל. היא תמיד חשבה שמקומם של היהודים בישראל.

אימי הגיעה לארץ עם משפחתה בעלייה הראשונה מרוסיה, כשהיתה בת שלוש. היתה זו תקופה קשה מאד בשבילם. כשהיתה בת 13 היגרה המשפחה לאנגליה, בתקווה לחיים טובים יותר. הם התיישבו ברובע היהודי במנצ'סטר, שהיה מאוכלס ביהודים מרוסיה, פולין, ורומניה, והשפה המשותפת היתה כמובן אידיש. אך החיים לא נעשו קלים יותר - העבודה היתה זולה והתעסוקה מועטת.
אימי עבדה כתופרת משעות הבוקר המוקדמות, עד שעות הערב המאוחרות. באנגליה היא נישאה וילדה ארבעה ילדים.

החיים נראו כמאבק אחד ארוך. אבי נפטר כשכולנו היינו בגיל ביה"ס, ועל-כן לא יכולנו לתרום לאחזקת הבית. אימי התייצבה מול העתיד, בגאווה ובהחלטה נחושה לפרנס את משפחתה ללא עזרה. למעשה תמיד היה לה מטבע, לצרכי צדקה - מאחר ונדיבות היתה חלק מאמונתה. סוף סוף נעשה יותר טוב.

ואז פרצה מלחמת העולם השנייה, ואתה באה הטרגדיה הגדולה שלה, כאשר בנה הגדול, הלך לעולמו.
אך עם זאת היא מצאה כוח וזמן לפעילות ציונית.
התנועה הציונית פעלה בשנות הארבעים בתנופה גדולה. מנהיגים ציוניים פנו אל יהדות מנצ'סטר, וביקשו לעזור בבניית הבית היהודי הלאומי.
משה ומשפחתו עלו ראשונים לארץ, ומשה כתב מהארץ את סידרת המאמרים שלו על הקיבוץ. אז נולד באימי הרצון לעלות לישראל, לחיות בקיבוץ את שנותיה האחרונות ולהיקבר בארץ.

ודבר אחרון, אך לא אחרון בחשיבותו - אני רוצה להודות לפיליס על מאמציה לעזור לאימי בשנותיה האחרונות, כשהיתה זקוקה מאד לעזרה ולידידות, וכן לכל ההורים שתמיד התעניינו בשלומה.

יהי זכרה ברוך.
 
 
קשרי משפחה 

נכדה אלק כהן
בנה  משה כהן