חיפוש


יום רביעי, 11 דצמבר2019
אבגדהוש
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29303101020304

כהן אסתר אמילי 1905-1989

שם משפחה כהן 
שם פרטי אסתר אמילי 
תאריך לידה 8.5.1905 ג` אייר תרס"ה 
תאריך פטירה 3.1.1989 כ"ו טבת תשמ"ט 
שם האב משה 
שם האם רחל 
שמות הילדים רחל, תרצה, בבי וחוה 
ארץ מוצא תוניס 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

קורות חייה

אסתר כהן נולדה ב- 1905, בעיר תוניס, כבת זקונים להוריה, אחרי שלושה אחים יותר מבוגרים ממנה. אביה היה חלפן כספים. הוריה חיו לפי המנהגים הישנים, שהיו קיימים בתוניסיה לפני בוא הצרפתים לשם, אך אחיה דיברו צרפתית ביניהם, והיו שייכים לעולם החדש. הם דאגו לחינוכה, ללימודיה, ולהעשרת השכלתה ע"י לימוד בפסנתר, זימרה, ציור, וריקוע בנחושת. כשנפטרה אימה, היא הייתה בת שמונה עשרה, ולפי מנהג היהודים בימים ההם, הייתה מצווה להשיא נערה יתומה בתוך שנת האבל הראשונה.
נישואיה עם אבא סודרו ע"י שדכנית בפגישה עיוורת, ולאחר נישואיה אימא אהבה והעריצה את אבא כל ימי חייה.
האח הצעיר במשפחה היה רופא, והוא הדביק אותה בחיידק הבריאות: את ארבע בנותיה הייתה לוקחת שינשמו אוויר "צח".
לגבי עצמה הייתה לה משמעת עצמית חזקה: להקפיד על משקל נכון, להתעמל, ולשמור על צורתה.
בילדותנו מצבנו הכלכלי היה די קשה, אבל דבר לא חסר לנו: אימא הייתה אומנית בכל התחומים: בבישול, תפירה, סריגה, תמיד נראינו מטופחות ולבושות יפה.
אווירת הבית הייתה מסורתית ומערבית גם יחד. בקרב הגיסים והגיסות אימא הייתה הפעילה והמארגנת של המפגשים הרב - משפחתיים.
במלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים נכנסו לתוניס ולקחו את רוב הצעירים היהודים לעבודות כפייה, היא הסתירה בדירתנו אחד מבני הדודים שלנו, שברח ממחנות הגרמנים ונפצע. לאחר המלחמה, בהשפעת בנותיה שהצטרפו לתנועות ציוניות, היא אירחה בבית מפגשים תנועתיים, ודאגה לשליחים שבאו מן הארץ. היא התעוררה לחיים היהודיים ונכבשה לרעיון הציוני של העלייה.
אחרי עליית שתי הבנות הבכירות לארץ וכניסת השלישית לתנועה, הצטרפה כל המשפחה והגיעה לארץ, לקיבוץ רגבים ב- 1950. שם עבדה אימא בבית התינוקות יום שלם, כמובן, כי הייתה עדיין צעירה. אבא חלה והיה זקוק לטיפול, אימא המשיכה לעבוד יום שלם, ולטפל בו בבית. אחרי פטירת אבא ב- 1952, אימא הגיעה למעגן- מיכאל. כאן עבדה ב"סניף" בית התינוקות (וזכורות לטוב ארוחות הבוקר שהייתה מכינה לאימהות המיניקות), במרפאה ובמחסן הבגדים. במחסן עסקה בעיקר בתיקונים אומנותיים ובמלאכות עדינות, כגון : להצר בגדי- ים , לחדש חפתים, לשפץ שקי שינה, ולחבר סוודרים. דאגתה לכושרה הגופני לא פסקה : יום-יום, חורף וקיץ צעדה לים ולאורך החוף בשעת צהרים קבועה.
הבית של אימא היה מרכז משפחתי, לא רק לבנותיה ולנכדיה, אלא גם לידידיהם.
בימים שלא היה קיים עדיין מוסד הכל-בו, הייתה מכינה ארוחות בוקר מיוחדות בשבתות. היא הייתה הולכת לרפת, ממלאה שם כד חלב ומכינה ממנו גבינה מלוחה טעימה. לפעמים באו כל-כך הרבה ידידי נכדים, שהיה צורך לארגן "תורנות אורחים". בכל יום שישי אימא הייתה אופה אותה העוגה הגבוהה עם קליפות תפוזים, ולא שעתה לבקשת הנכדים, שתגוון קצת את המתכון. היא הייתה גם מומחית לאפיית עוגיות ולהכנת קרמלים, שהתפרסמו בכמה יחידות צה"ל.
אימא אהבה ללמוד. כל חייה כאן המשיכה ללמוד : עברית , אנגלית, תנ"ך, והיסטוריה. בגיל חמישים היא חזרה לאומנות הציור. היא קיבלה מהמשק תקציב ללימוד ב"בית הגפן" יום בשבוע, נתנו לה סטודיו במחסן הדייג, ושם היא ציירה יום-יום. בין העבודה במחסן והטיול לים. היא השתתפה בתערוכה אחת ב"בית הגפן" בחיפה. כאן, במעגן- מיכאל ערכנו לה תערוכה מכל עבודותיה, ביום הולדתה השמונים.
אחרי זמן - מה חלתה במחלה קשה, ועברה לגור בבית הסיעודי בו בילתה שנה וחצי, ושם היא נפטרה בגיל שמונים ושלוש ב - 3 בינואר 1989 .
כל בני משפחתה יזכרו אותה באהבה.

יהי זכרה ברוך.
 
-----------------------------------------------------------------

מתוך ספר משפחתי - אסתר אמילי כהן

אמא נולדה ב1905- בתוניס, בת לרחל ומשה, אחרי שלושה בנים : נחום, ארנסט וויקטור.
על ילדותה של אמא ונעוריה, אנו יודעות הרבה יותר מאשר על אבא, כי אמא אהבה לדבר ולספר. אבא היה טוען, שהיא מדברת בשביל שניים...
אמא סיפרה על עצמה לרותם ולשירה, כשהן כתבו עבודת "שורשים" בהגיען למצוות. רותם היא בתם של דוד ז"ל ושל חוה, ושירה היא בתם של מימי ורני.

וכך סיפרה אמא לרותם (1978) :
"אמו של משה רצתה שילמד בעיר גדולה, ויהיה לאיש משכיל ובאחד הימים אפילו יבחר לו מקצוע. בשל כך מסרה את משה לאחיה, שגר בתוניס. האח, שלא ידע לטפל בילדים, מסר את משה לרב אחד, ושמו חי כהן. חי אימץ את הילד וטיפל בו במסירות. יום אחד שאל חי את רחל, אחותו הצעירה: "נו, איך משה מוצא חן בעיניך?" רחל הסמיקה עד תנוכי אזניה וענתה: "אני לא יודעת...אך אם אתה רוצה שאנשא למשה...אני מסכימה."

לאחר מכן הלך חי אל משה ושאל אותו: "נו, איך רחל מוצאת חן בעיניך?" משה השיב, שהצעתו של חי לתת לו את אחותו לאישה מביאה לו כבוד רב.

ואת השאר לא צריך לספר...כדאי לציין, שבאותם ימים, ההורים היו בוחרים לילדיהם את השידוך, גם אם השידוך לא מצא חן בעיני הבת או הבן. כאן יצא, ששניהם אהבו אחד את השני, ונישאו נישואי אהבה.

ועל עצמה סיפרה :
"נולדתי עשירית במשפחה, בת יחידה אחרי תשעה בנים.
מתוך תשעת הבנים מתו שישה בעודם בני מספר חודשים. נולדתי בכפר, ואף אחד לא רצה להאמין שנולדה בת. לאחר שבעה ימים ערכה אימי מסיבה גדולה לכבוד הולדתי, והמשפחה באה לאחל מזל טוב. הם ציפו לכיבוד טוב, אך אבא הביא שזיפים מיובשים. כולם שאלו: "מה זה, רק שזיפים לאחר תשעה בנים?" אבי אמר: "מה יש, בשביל בת צריך לעשות הילולה שלמה?"

יום אחד אחי נחום אמר לאמא: "צריך להוציא את הילדה מבית-הספר היהודי, שם היא לא לומדת כלום". אימי אמרה לו: "אנחנו משפחה דתית אדוקה, איך נחלל את השבת בלימודים בשבתות?" ענה לה נחום: "לא נורא, אנחנו נרשום אותה ולא אספר על כך לאבא, אחרת תהיה טרגדיה שלמה!"
אימי: "בסדר, לך תרשום אותה".
ביום שבת שאל אבי את אימי: "איפה אמילי?"
אימי: "אתה לא יודע שהבת שלך היא בת עשר ויש לה כבר חברה?"
בשבת,כשכולם אכלו בבית-הספר הצרפתי לחמניות חמות וטריות, רציתי מאד, אולם לא קניתי, כי בשבת אסור ליהודים לקנות ולמכור."
ולשירה, שכתבה את עבודת השורשים שלה בקיץ 1985, סיפרה אמא על אביה :
"אבי, משה, היה חלפן של כסף (מחליף מטבעות ושטרי כסף של מדינות שונות).
מלתו של אבי נחשבה למלה בקרב הסוחרים, וכובדה כמלה של אלוהים, אך שום ניסיון לעמוד אתו על המקח לא הצליח להורידו ממחיר שקבע. חיסרון אחד היה לו, שלא ידע צרפתית אלא רק ערבית, ולכן אחי, נחום, עזר לו בעסקיו, כיוון שידע צרפתית, והוא היה זה שעשה את העסקים עם הצרפתים".

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה אמא הייתה בת תשע. בתקופת "מלחמת החפירות", כשהחיילים הצרפתים שהו בחפירות במשך זמן ממושך מאד והיה להם קר מאד, גייסו את תלמידות בתי-הספר לסריגת כובעי גרב לחיילים, וזאת הייתה התרומה של אמא למאמץ המלחמה.

אחיה של אמא דאגו לחינוכה, בעיקר נחום. שלושת אחיה הכירו את עולם המערב :
נחום היה סוכן תה סיני ואנגלי, ונדמה לי שהיה נוסע לחו"ל לרגל עסקיו.
ארנסט, האח הבינוני, עסק ביבוא ובמכירת שיש, וגם הוא היה נוסע לאיטליה לבחור סוגי שיש.
ויקטור, האח הצעיר היה רופא, למד רפואה בפאריס. כתוצאה מכך הם רצו שאחותם תקבל חינוך מערבי ומודרני. לכן נחום רשם אותה לבית-ספר צרפתי, וכשיצאה משם, נרשמה לבית-ספר מקצועי כדי ללמוד תפירה. הם גם דאגו לכך שתקבל "העשרה" בתחום האומנות : כך למדה ציור, ריקוע בנחושת, זמרה ופריטה על פסנתר. הם (או אולי נחום) קנו לה פסנתר והוא מצוי היום אצלי. היה לה קול סופרנו נעים, והיא ידעה הרבה אריות מאופרות שונות. עד היום אני נרעדת בכל פעם, שאני שומעת ברדיו את האריות שהייתה שרה. גם כששהתה בבית הסיעודי בסוף ימיה, הייתה מפליאה לשיר את שירי השבת בקבלת השבת של כל ההורים.

איך אמא התחתנה עם אבא - הסיפור מסופר בעבודת השורשים של רותם ושל שירה.
כך סיפרה אמא לרותם :
" לאחר שאימי נפטרה, החליטה תרז להשיא אותי. (תרז הייתה אשתו של אחי הבכור, נחום). אני צעירה, ולבד בבית אינני יכולה להישאר. יום אחד באה אליי תרז , ואמרה: "יש בחור שרוצה לפגוש אותך, אבל הוא לא מעוניין , שתדעי על הפגישה. הוא יישב בפארק, על ספסל מרחוק, ואנחנו נשב על ספסל ממולו. אם תמצאי חן בעיניו, הוא יגש אליי ויאמר לי (לפי הסכם מראש): "מה שלום אחיך?", ואם לא תמצאי חן בעיניו, הוא לא יגש כלל."
הלבישו אותי בגדים שחורים, כי עדיין הייתי באבל על מות אימי, שמו לי כילה שחורה אבל שקופה בכדי שיוכל לראות את פניי ביתר קלות. הלכנו לפארק.
הוא הסתכל לעברי, ואני הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות, כאילו רוצות לבלוע אותי. לבסוף ניגש אל תרז לשאול אותה לשלום אחיה.
אני התרגזתי מאד על צורת ההסתכלות הזאת, ואמרתי לתרז, שאינני מוכנה להינשא לו. תרז אמרה לי: "שקט, אמילי, דברי בשקט! הוא עלול לשמוע אותך!" אני המשכתי לצעוק ואמרתי לה: "לא איכפת לי שהוא ישמע. אני לא אנשא לו! בשום פנים ואופן!!"
הבחור נעלב, ואמר לתרז, שהוא לא רוצה להתחתן אתי, כי אני צעירה מדי. יום יום ראיתי אותו עובר ברחוב, פעם הסמיק והתבלבל ופעם באדישות ובלי להעיף מבט.
ואני - פעם שמחתי על ההסמקות ופעם כעסתי והתרגזתי.
(לקראת החתונה התברר לי, שהיה לו אח דומה מאד, וממילא מובן מי נהג כך ומי כך)."

נדמה לי, שהיא סיפרה לנו, שתקופת האירוסין הייתה די קצרה. אחרי טקס הנישואין, אמא ואבא נסעו לירח דבש, כמקובל, לפריס. בין שאר הבילוים, ראו סרטים, ואמא התאהבה בשחקנית אחת, ששמה היה HUGUETTE DUFLOS , וכך נבחר שמי כשנולדתי, הוגט, לכבודה של שחקנית הקולנוע ורחל לזכר סבתי המנוחה.

כשאני באה למנות את תכונותיה הבולטות של אמא , עליי לציין הרבה תכונות חיוביות ואיני מסוגלת לסדר אותן לפי חשיבותן. אמא הייתה חרוצה מאד, לא הייתה נחה אף לרגע, תמיד מצאה משהו מועיל לעסוק בו. היא הייתה מוכשרת בתחומים רבים ומגוונים, הייתה בעלת משמעת עצמית יוצאת דופן, היה לה אופי של מנהיגה ומובילה : דפוסי התנהגותה בבית ובחינוכנו השפיעו על גיסותיה, ששימשה להן דוגמה. אך הן לא יכלו להשיג אותה.

אמא הייתה בעלת קומה בינונית (בעיניה, ולגבינו אולי נמוכה), פנים נאות...ורגליים יפות מאד. כדי לשמור על גזרה טובה, היא התעמלה יום יום בעזרת ספר, שאני זוכרת אותו עד היום, בו מוסברות התנועות במלים ובצילומים. היא הקפידה על התעמלות במיוחד אחרי הלידות.

אמא רצתה להתלבש יפה, אבל לא היו לנו אמצעים לקניית הרבה בגדים חדשים. לכן היא שינתה צורת שמלות ישנות כדי לשוות להן מראה חדש ואופנתי: היא ידעה לתפור והייתה מסוגלת לנצל דגמים מעיתוני אופנה.

הייחוד של אמא בתחום ההלבשה שלנו היה הסריגה : היא סרגה נהדר, היא סרגה לפי דגמים מעיתוני סריגה ובאותם טיולים שיוזכרו להלן, אמהות של ילדים היו עוצרות אותנו, מתפעלות, ממששות לפעמים כדי לחשוף את סוד היופי. היא סרגה לא רק סוודרים אלא אפילו שמלות : אני זוכרת במיוחד שמלה סרוגה שלי צהובה, שבתחתיתה היו רקומים בצמר כחול ובצלבים חתולים.

משק הבית שלנו היה מסודר ומאורגן מאד. אמא ניקתה, בישלה, תיקנה, עשתה הכול חוץ מכביסה, שעבורה הייתה מזמינה עוזרת מיוחדת וקבועה. היא בישלה יום יום, אבל בשבת הייתה רק "מחממת" את האוכל, וזה נקרא אצלה לשמור על כללי השבת (החימום לא נחשב אצלה למלאכה אסורה). מגיל מסוים הרגילה אותנו לעזור לה בניקוי הבית: היינו מתחלקות בשטיפת החדרים השונים ובהסרת האבק.
ואמא לא עסקה רק ב"מבצעים" הקבועים האלה, אלא גם ב"שיפוץ" וב"השקעות". לא היה לנו חדר אמבטיה או מקלחת, וכשהיינו קטנות, אמא רחצה אותנו בקערה, שהעמידה במרכז המטבח. כשגדלנו קצת, אמא הגתה את הרעיון להפוך את השירותים לחדר מקלחת. היא קנתה מיחם שפעל על גז, דאגה להתקנת צנרת, מזלף, וביום הרחצה השירותים היו הופכים לחדר רחצה. זה חולל קפיצה ברמת החיים שלנו.
פעם היא הצליחה לשכנע את אבא שלרהיטים שלנו יש חזות ישנה, ושכדאי לצבוע אותם בצבע חדש, מודרני, זה לא יעלה הרבה, רק מחיר הצבע. ואבא קנה צבע וצבע לאט לאט ובקפדנות את כל רהיטי הסלון. אחת ההשקעות החשובות הייתה רכישת סולם כפול מעץ, שהיה משמש אותה לנקיון היסודי של הנברשות הגבוהות ושל התקרה.

אחד העיקרים החשובים ביותר בעיני אמא היה לשמור על בריאותנו ולטפח אותנו בסביבה בריאה וירוקה. באותם ימים לא היו מכוניות רבות בתוניס, ואפשר לומר שלא היה מורגש זיהום אוויר בכלל, אבל גרנו בעיר צפופת בתים. לכן אמא לקחה אותנו לטיול בסביבה מלאת עצים וירק. אינני זוכרת כמה פעמים בשבוע היינו כך יוצאות לטיול "בריאות", אני רק זוכרת שהיה טיול גדול ב"BELVEDERE", איזה ק"מ וחצי מהבית וטיול יותר קרוב ב"AVENUE GAMBETTA". אנחנו היינו משחקות והיא הייתה סורגת (כדי לא לבזבז סתם זמן). היא אפילו הצליחה לשכנע גיסותיה (לא כולן) להצטרף לטיולים אלה, וכך שיחקנו עם בנות דודות.

החל מקיץ 1943, כשהתחלתי לפעול בתנועת הנוער הציונית "צעירי ציון", וכשבאו לתוניס השליחים מהארץ, אפרים פרידמן ויגאל כהן, הבית שלנו היה פתוח להם ולפגישות שלנו. הכול היה טוב ויפה עד היום שבו הודעתי להוריי, שאני מתכוננת לעלות עם הגרעין הראשון. אז האהדה לתנועה הפכה לעוינות, והדברים מסופרים במקום אחר בהרחבה. עלינו ארצה, פטי ואני, ואחרי שלוש שנים נשלחנו לשליחות בצפון אפריקה. אחרי שפטי ואני סיימנו שנתיים של שליחות מטעם הקיבוץ המאוחד והסוכנות היהודית (ותרצה עלתה בינתיים ארצה) בבי הצטרפה לתנועה, אז החליטה אמא :
די! היא לא מוכנה שהבית ימשיך להתרוקן לאט לאט, היא הבינה שגם בבי תעלה ארצה, ומי יודע, אולי גם ווו הקטנה תלך בעקבותינו. אמא ואבא החליטו שהם עולים ארצה יחד עם חזרתי הביתה משליחות (פטי נשאר זמן-מה בשליחות).

ב13- במארס 1953 נפטר אבא.
זמן קצר לאחר מכן, אמא הצטרפה אליי למעגן-מיכאל. מן הימים הראשונים היא הצטרפה לצוות מטפלות התינוקות. נדמה לי, שלא היה תמיד קל, גם לה וגם להן, אך היא עבדה שם שנים רבות. באותם ימים, האמהות המניקות היו אוכלות ארוחת בוקר בבית התינוקות, ואמא לקחה על עצמה להכין עבורן את הסעודה, שזכתה לשבחים רבים.

אפשר לומר, שקליטתה של אמא בארץ הייתה טובה, היא למדה היטב את השפה, הזדהתה עם בעיות המדינה, ובכל זאת המשיכה לומר באופן טבעי : "אצלנו בתוניס היו עושים כך וכך". סיפרתי קודם, שאמא למדה ציור בהיותה נערה. אחרי שנקלטה היטב במעגן-מיכאל, החלה שוב לצייר כדי למלא את יומה בתוכן עשיר. היא לא רק חזרה לציור, אלא רצתה ללמוד אצל מורה. בוועדת האומנים אישרו לה השתלמות פעם בשבוע ב"בית הגפן" בחיפה. במשך כמה שנים נסעה מדי שבוע, בכל מזג אוויר עם תיק ציורים גדול וכלי ציור. נתנו לה גם סטודיו, חדר במחסן הדיג, שהיה קרוב מאד לביתה. שם היא ציירה. היא גם יצאה לשטח כדי לצייר את נוף הבריכות והסביבה. היום מאד מקובל ורגיל שאנשים מבוגרים חוזרים לציור או לאומנות כלשהי. אז אמא הייתה יוצאת דופן. היה לה גם תקציב לחומרי ציור. כל ההוצאות, הנסיעות, דמי ההשתלמות, החומרים היו רשומים בפנקס קטן, שנשמר בקפדנות במשך השנים.

אמא אהבה ללמוד : במשך כל שנותיה במעגן-מיכאל למדה עברית ואנגלית. עברית למדה עם תמימה הלל ואנגלית בקבוצה עם פנינה לינדר. היא גם השתתפה בכל ההרצאות , שהיו מוצעות לציבור החברים.

ב1965- שרקה אברהמי פנתה אל אמא בשם הסופר דב נוי, שעמד להוציא קובץ סיפורים של יהודי תוניסיה, וביקשה ממנה שתספר לה סיפורי עם מקוריים. שתיהן עבדו בשקדנות, אמא בסיפור ושרקה ברישום, וב1966- יצא לאור הספר :
שבעים סיפורים וסיפור
מפי יהודי טוניסיה
הוצאת "בתפוצות הגולה"
1966 ירושלים תשכ"ו
בספר שלושה סיפורים של אמא:
עמ'
לח. חתונת החיפושית והעכבר 118
לט. הכל מן האישה 120
מ. הרמב"ם והבאש-וזיר 123

ועוד ייחוד בתחום המזון : עוגת השבת. בכל יום שישי עוגה גבוהה לבנה (עם קליפות תפוזים מיובשות מגורדות). הנכדים היו מבקשים : "סבתא, אולי תגווני קצת את העוגה!" אך היא לא נאותה לבקשות. בימי הולדת, אמא אפתה עוגת שוקולד גבוהה עם קרם שוקולד, ולכל אחד הייתה מכינה גם צלוחית קרם שוקולד.
פעם, קנינו לה מערבל חשמלי כדי להקל עליה את הכנת הקרם. היא לא הסכימה אפילו לנסות להשתמש בו והמשיכה להקציף ביד.

יום אחד, בטיול הצוהריים היומי שלה, אבד לה חוש ההתמצאות בשטח ובמקום לחזור הביתה בדרך שלאורך הבריכות מבית הקברות לדירתה (אז היא כבר לא טיילה לים) היא פנתה לעבר האוטוסטרדה, היא הלכה דרומה והמכוניות עברו ביעף לצידה. היא לא זיהתה את העצמים שנקרו בדרכה, אך המשיכה ללכת, עד שאיש מהכפר השכן שלנו ראה אותה, הבין שיש כאן אישה תועה וטועה, ובעזרת עובד מדגה אמא חזרה הביתה רועדת מהתרגשות. גם אנחנו נבהלנו מאד.
גם בעבודה במחסן המצב הדרדר, היא כבר לא הצליחה לתקן כמקודם, והאחראית לעבודה ביקשה, שנוציא אותה משם. אמא עברה לעבוד במועדון ההורים, שם עסקה, כמו יתר ההורים בהרכבת חלקים קטנים עבור פלסאון. יעל גרילו, מטפלת במועדון, הייתה באה אליה הביתה בבוקר כדי לקחת אותה למועדון. גם לארוחת הצוהריים ליוו אותה לחדר האוכל כדי לעזור לה לא לטעות בדרך. את ארוחות הערב אכלה בבית, כי לא היה טעם ללוות אותה בחושך לחדר האוכל.

הזיכרון נחלש יותר ויותר, עד שהרגשנו כי מסוכן לתת לה לגור בגפה בדירתה.
מצב הזה הביך אותנו מאד וציער אותנו עוד יותר. החלטנו בעצה אחת עם הרופא והמטפלות של הבית הסיעודי להעביר אותה לשם. זה היה נורא. אי אפשר היה להסביר לאמא למה מעבירים אותה לבית אחר.

בבית הסיעודי שהתה אמא שנה וחצי. שנה וחצי של טיפול מסור, אבל שנה וחצי של סבל איום, שלא הייתה ראויה לו. איש אינו ראוי לסבל, כמובן, אבל אמא, שהייתה כל כך מסורה לביתה ולמשפחתה, פחות מכל אדם אחר.

אמא נפטרה ב3- בינואר 1989 בגיל שמונים ושלוש.
דצמבר 1995

כתבה רחל כהן, בתה, ב"ספר משפחתי"

-----------------------------------------------------------------
 
 
קשרי משפחה 

בתה  Fabienne בבי כהן

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים