קורות חייו
אלק הגיע לקבוץ בגיל חמש, לגן. אין ספק שנתנו לו את התחושה, אותה הענקנו בשפע, ואף במעט אכזריות, לכל זר שבא אלינו - שאנו סגורים, קשים ותובעים הסתגלות מהירה, לנהוג ולמקובל אצלנו. ועם שהייתה לאלק, התבונה לדעת ש"לא טוב היות האדם לבדו" בחברה שכזאת, ועם שרצה בהקלה, בהנאה ובנחת שיש בהסתגלות ובהשתלבות חברתית בינינו, הוא לא היה מוכן לוותר ולהתפשר על קווים, שייחדו את אופיו ואת דרך חייו.
הדבר הראשון שעליו התעקש כשהגיע לארץ, היה שמו. הציעו לו, לעברת את שמו והוא סרב בתוקף: "קוראים לי אלק, וזהו!" ולעומת זאת, בהיותו בבית הספר, התמרד בעקשנות כנגד לימוד האנגלית, למרות ההפצרות והלחצים, ולמרות שעם דוברי האנגלית שהזדמנו לחברתו, דיבר בחופשיות ובשטף.
מאד ביקורתי ובררן, בתכנים שבהם מילא את חייו. "לא שם" באופן מוחלט, על דברים שלא עניינו אותו, ואנשים שלא כיבדוהו, לא זכו לשמץ של שיתוף-פעולה מצדו, גם אם "היה כדאי לו". הוא היה גאה ביכולתו לעמוד על דברים הנראים לו חשובים, גם בניגוד למקובל על הסובבים אותו, ובעיקר בתקופת שירותו בצבא.
ולא אחת נפגע מכך.
אך מעולם לא נבעה אי-השותפות שלו, במעשה כלשהו מחוסר מחשבה, או מעצלות. לעיסוקיו המיוחדים הוא הקדיש המון מחשבה, התעניינות, לימוד וזמן. מה שהיה אצל בנים אחרים "שיגעון של שבועיים" - כמו, למשל, הרמת משקולות - היה אצלו נושא שיחה, להתעניינות ולהתמודדות של שנים.
יום השבת, שבו ניתן לכל אחד לעשות, או לשבות, הכל ככל העולה על רוחו, היה היום העמוס, המעניין והיפה ביותר בימי השבוע. בשבת, אפשר היה להשכים ולצאת לדייג, והיה זה לים הכי סוער וקר. בשבת, אפשר היה לצאת עם אבא, לחפש מטבעות עתיקות לאוסף המשותף. ולאחר-מכן, כאשר היינו מטיילים לשפך, היה אלק מצביע בגאווה על אתרים שבהם מצא מטבע זו או אחרת.
תחום ההתעניינות הבולט ביותר היה היסטוריה, בעיקר היסטוריה צבאית.
בתחילת בית-הספר לא למד אלק לקרוא, ונדמה היה ששום לחץ לא ידרבן אותו למאמץ בכיוון זה. ובאמת, לשם-מה? הרי צריך סיבה טובה מאד לכך.
אולי הסתבר לו יום אחד, שהיסטוריה גם היא מכונסת בספרים, ואז, לפתע פתאום, התברר שאלק יודע לקרוא. וסתם לקרוא? לבלוע ספרים במהירות, ובמסות עצומות. הוא התעניין בכל פרט וזכר הכל. הזיכרון לפרטי-פרטים, הדהים אותנו כל פעם מחדש. יכול היה להשתרע על שולחן בכיתה ולישון ("מה לעשות - השיעור משעמם..."), אך בשעה שהיינו מתדיינים על איזו עובדה היסטורית, פתאום היה מרים ראשו המנומנם ומעדכן את תאריך הקרב עליו דיברנו, מתאר תיאור מדויק את מהלכיו האסטרטגיים, מוסיף את שם המצביא, ואם צריך - כמה סוסים היו לו, כמה אניות טובעו וכו'... אך הרישום היפה ביותר שציירו חייו הקצרים של אלק בזיכרוננו, אלה הם הקשרים היפים שהיו לו עם הוריו. שותפים מלאים היו שלושתם לעיסוקיו השונים, לעניינו המיוחד, להישגיו, לקשייו. להוריו של אלק, מעולם לא צריך היה לתת הסבר על תקופת משבר נורמאלית, נוסח: "זה טבעי, זה הגיל". אצלו, טבעי שבשנת י"ב, החליט ללמד את בטי לרכב על אופניים, ולכך היה מקדיש את שעות אחר-הצהרים מידי יום.
מי שישן עמו בחדר ב"עוגן", זוכר שבכיתה ב' היה שר עם בטי מידי ערב באנגלית. הוא אהב לשיר; ועוד כשהיה קטן, בטרם העמיק קולו, היה שר במשך שעות. השיר האהוב עליו היה "שועליו של שמשון". בכל מסיבה שלנו, בכל ערב שירה, הגיע הרגע שבו היה אלק קם מכיסאו, משלב ידיים ושר על שועליו של שמשון אשר שוב פשטו במרחב.
שוב ושוב הם פשטו, ואל מעבר לשירים והסיפורים הם ליווינו - בחדשות, בעיתונים, בשרותם הצבאי של הבנים הבוגרים.
גם אלק התגייס לשריון. לא עוד ציורי-קרב במחברת התנ"כ, לא עוד ספרי גיבורים רחוקים; הפעם - שרות פעיל בצבא ישראל. מלא עניין היה בשרותו זה, וגאה בכל שלב שעבר.
כל-כך מהר היה הכל. ובטרם הייתה שהותו, לתהות על מידת שורשיותו בבית זה, ובארץ הזאת - שלא במידת הרחמים, היא מכבדת את בניה, בטרם עשרים ואחת שנותיו, והוא כרת עמה את הברית, שאין עמוק ממנה.
יהי זכרו ברוך.
קשרי משפחה
אמו--- בטי כהן
אביו--- משה כהן
סבתו --- חוה אווה כהן