קורות חייו

לפני 93 שנים נולד אבי, בעיירה הקטנה בוטושן, אשר ברומניה, כבן שישי למפחה חרדית בת שבעה ילדים. מגיל צעיר הלך ללמוד ב"חדר" וגם עזר בפרנסת המשפחה.
מאוחר יותר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, עבר לבוקרשט והפך לסוחר. בנה משפחה והתבסס כלכלית. כשנולדו הילדים, אחרי ואני, שקד לתת לנו חינוך יהודי ואהבה לארץ הקודש ותמיד חגג יחד עם כל המשפחה את כל החגים. זכורים לי במיוחד לילות סדר הפסח, כל השירים המסורתיים שאהב שליר איתנו והסוכה היפה והמקושטת שבנה כל שנה.

למזלנו, לא נפגעה משפחתנו עם כניסת הגרמנים לרומניה ועם עליית הליגיון הרומני הנאצי לשילטון. אבא נקרא לעבודת כפיי, וצעדי הליגיון ומכוניותיהם החרידו אותנו מיד פעם בלילות. הודות לתושייתו של אבא, הצליחה משפחתנו לשרוד בדשלום את תקופת הכיבוש מבלי שאנחנו, הילדים, נסבול.
עם תום המלחמה, החליט אבא שהוא ומשפחתו לא יישארו בשום אופן ברומניה. "עדיף להיות מטאטא רחובות בארץ ישראל, מאשר לחיות שם", אמר. בשנת 1947, עזבנו ויצאנו לדרך, בעזרת "עלייה ב'". עברנו גבולות בלילה ברגל, כשכל רכושנו על גבנו, דרך הונגריה, אוסטריה, איטליה ובאוניית המעפילים "ירושליים הנצורה", הגענו לארץ. את חיפה ראינו אך כפות רגלינו לא דרכו על אדמתה. מיד הועברנו לאונייה אנגלית "OCEAN VIGOR" לקפריסין, בה חיינו מספר חודשים.
עם קום המדינה, עלינו ארצה, ואבי התחיל הכל מחדש. תחילה עבד כפועל בבית חרושת, והקים משק עזר (לול), ליד ביתנו, להשלמת הכנסתו. אשתו הראשונה, היא אימי, נפטרה זמן קצר לאחר עלייתנו והמצב היה קשה יותר. אבא התחתן שנית, התבסס והקים בית מלאכה לקונפקציה, עליו היתה גאוותו על חייו.
מחלת אישתו, סופי, הביאה אותם אלינו, לקיבוץ. כאן חי כ - 10 שנים. עבד במועדון הורים ולקח חלק בחגים ובשמחות. מות אישתו הביא להידרדרותו הנפשית, להרבה עצב ובדידות.
לאחרונה, בגלל מחלת הדימנסיה, אושפז במרכז הגריאטרי בפרדס חנה ושם נפטר.

יהי זכרו ברוך.