חיפוש


יום שישי, 26 אפריל2019
בגדהושא
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29300102030405

אמיהוביץ תמר 1945-2007

שם משפחה אמיהוביץ 
שם פרטי תמר 
תאריך לידה 11.4.1945 כ"ח ניסן תש"ה 
תאריך פטירה 14.1.2007 כ"ד טבת תשס"ז 
שם האב ליאו 
שם האם ביטי 
שם בן/בת הזוג אפרים 
שמות הילדים דקלה, דורון, איילה, דבורה 
ארץ מוצא יוהנסבורג - דרום אפריקה 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

קורות חיים של תמר אמיהוביץ

תמר נולדה ביוהנסבורג ,דרום אפריקה, ב- 11 באפריל 1945. אבא שלה ליאו היה מהנדס ואמה ביטי הייתה אדריכלית. התקופה הייתה תקופת האפרטהייד בדרום-אפריקה וההורים רצו לעזוב.
בשנת 1952, כשתמר בת שבע , האב נשלח ע"י החברה שהעסיקה אותו לישראל ויחד איתו כל בני המשפחה. המשפחה הגיעה לחיפה והתגוררה על הכרמל במשך ארבע שנים, ובמילים של תמר: "למרות הצנע היו אלו שנים של ילדות מדהימה, אלו השנים שעיצבו את כל העתיד שלי". בתקופה זו גם נולד אחיה הצעיר.
ב-1956 המשפחה נדדה שוב,והפעם לאיטליה ,ושוב במילים של תמר:" כמו שעלינו על האנייה (הייתי בת אחת עשרה) אמרתי שאני רוצה לחזור לישראל, ואני ואחותי המשכנו לדבר בינינו עברית".
המשפחה גרה באיטליה ארבע שנים, ובמשך חלק מתקופה זו למדה תמר בבי"ס יהודי בטורינו. ליד אותו בי"ס היה מוסד לילדים יהודיים שאליהם התחברה תמר יותר מכל והמוסד הפך להיות ביתה השני. שם היא הכירה את אורי ברנדס, גואידו ביאנקי ואבנר קאלו, שלימים היה בעלה הראשון.
כעבור ארבע שנים נוספות, ב-1960 המשפחה שוב נדדה והפעם לדרום קליפורניה, ארה"ב. התקופה הזאת תמיד היתה זכורה לתמר כקשה ושנואה בילדותה. היא הרגישה כזרה, ובמילים שלה:" עשיתי שם את התיכון כשאני לא מרגישה שייכת לכלום- פשוט סיוט, כל הזמן חיכיתי לעלות לארץ. לא היה יום אחד שרציתי להיות שם".
ב-1963 תמר חזרה לארץ כנערה בת שמונה עשרה. היא הצטרפה לתוכנית המשלבת למודי עברית עם עבודה בקיבוץ גשר-הזיו. התוכנית כללה התחייבות לחזור לארה"ב לתקופה של שנתיים של עבודה בתנועת הבונים. בארה"ב תמר הקימה עם חבריה גרעין עלייה. בתום השנתיים כשהיא נערה בת עשרים, היא חזרה לארץ. בסיום לימודיה בארץ היא הצטרפה אל אבנר קאלו שבינתיים כבר השתקע במעגן-מיכאל. כאן במשק שלנו הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים, דקלה הבכורה ודורון.היום דקלה בת שךושים ושבע נשואה לארנון ולהם שלושה ילדים:מאיה,גל ויובל. דורון היום בן שלושים וחמש , נשוי להילה ואב ליהלי בת השנתיים.
עם הגעתה של תמר למעגן מיכאל הסתיימה תקופת הנדודים בחייה. מעתה ועד סוף ימיה היא נשארה כאן במעגן מיכאל,מקום,שבלי מליצה, היא אהבה. ב-1976 תמר ואבנר נפרדו וכעבור כשנה היא פגשה את כותב שורות אלו, דאז תלמיד אולפן ועובד בענף הבננות. באותה שנה אביה האהוב של תמר חלה בסרטן. היא נסעה להיות איתו וישבה ליד מיטתו שישה שבועות, וימים ספורים לאחר שעזבה - אביה נפטר. היא הייתה זקוקה למישהו לצידה וכך נוצר החיבור בינינו. במילים של תמר:"אנחנו דומים ולא דומים אבל מתאימים ויש שפה משותפת". לשנינו תקופת הנישואים של עשרים ושמונה שנים,היא התקופה הטובה והיציבה בחיינו.
אילה ביתנו הבכורה נולדה באפריל 1980 והיום נשואה לטל ואמא ליונתן החמוד בן השלושה חודשים. ביתנו השנייה, דבורה, נולדה בפברואר 1982 ,היא סטודנטית שנה שנייה בפקולטה לחקלאות ברחובות.
בסוף חודש דצמבר 1998, לאחר תקופה ארוכה שהיא הרגישה לא טוב, תמר נשלחה לבי"ח כרמל.
כעבור שבוע היא נותחה וממצאי הניתוח היו חמורים. היא אובחנה כחולה בסרטן השחלות ברמה ארבע. רמה ארבע בשפת האונקולוגים פירושה המצב המתקדם ביותר של המחלה. במקרים כאלה שיעורי ההישרדות לחמש שנים הם כ: 15%-20% .
תמר הצליחה לא רק לשרוד 8 שנים אלא גם לחיות חיים גדושים. במשך השנים האלה תמר עברה טיפולים קשים רבים. בשנים עד 2003 במרפאת לין בחיפה והחל מסתיו 2003 בעיקר בגרמניה. בגרמניה תמר טופלה בבית-חולים פרטי, בשיטה חדשנית. הטיפולים בגרמניה היו חדשניים ומאוד יקרים. שנינו אסירי תודה לקיבוץ שאפשר לנו הזדמנות זאת. לנו היה ברור שהטיפולים בגרמניה נתנו לנו עוד כמה שנים של חיים ביחד כמשפחה.
בכל תקופת המחלה שלה, תמר ניהלה את מחלקת היצוא של פלסאון. חוץ מהתקופות בהן נותחה או שהיינו בחו"ל היא המשיכה לעבוד ולרכז את המחלקה. יום עבודה טיפוסי שלה התחיל קצת אחרי חמש בבוקר והסתיים קצת אחרי חמש אחה"צ כשהארוחות על-יד שולחן העבודה כדי לא לבזבז זמן. בימים שהיא נסעה לטיפול במרפאת "לין" היא הייתה מגיעה לעבוד קצת יותר מוקדם, מטפלת בעניינים הדחופים ומארגנת את המטלות לעובדי המחלקה. הייתי אוסף אותה והיינו נוסעים למרפאת "לין". בתום הטיפול הכימותרפי היא מיד חזרה ליום מלא של עבודה. בערב היא ערכה קניות וטיפלה בבית.
בסוף שנת 2006 היה ברור לנו שאין עוד טיפולים שעשויים לעכב את התפשטות המחלה. תמר הבינה שסוף חייה קרב, ודיברה על-כך בגלוי. היא סיימה לעבוד בסוף דצמבר 2006. בשבועיים הנותרים של חייה,לפי בקשתה, היא שהתה בבית. כמו תמיד היא דיברה בשקט ובפשטות והפגינה שליטה עצמית.בכל התקופה הזו היא הייתה מוקפת בילדיה, נכדיה, ובהמון מבקרים שבאו להיפרד ממנה.
היא נפטרה ביום א', 14 בינואר ונקברה למחרת באדמת מעגן-מיכאל.

אפרים

--------------------------------------------------------------------------------

אמא

כל כך רצית להמשיך לחיות. אמרת שתמיד יהיה בשביל מה. היו לך לאורך הדרך תחנות אליהן רצית ושאפת להגיע לפחות הספקת לראות ולהחזיק את יונתן שכרגע לא מבין שום דבר וכל הזמן מחייך, ואנחנו מקנאים בו שהוא לא מבין את המשמעות.
ביום שישי ישבנו סביבך כולנו ושאלת על מאיה אם היא מבינה את המשמעות כי גם לנו למבוגרים קשה לתפוש אותה, אז רצינו להגיד שהיא מאוד מבינה עם הרגישות שלה והחוכמה הפנימית שלה והקשר החזק שהיה ביניכן.
המשכת לדבר בכוחותייך האחרונים, הסתכלת עלינו במבט שלם ועצוב ואמרת: איזה יפים אתם וחייכת.
היה חשוב לך הקשר בינינו ואנחנו רוצים להבטיח לך שהוא יישאר חזק לתמיד. היית מאוד גאה בנו והרבה בזכותך הגענו להיות מי שאנחנו.
בשבת האחרונה כבר לא היו לך כוחות לדבר ולתקשר, אבל היתה הרגשה שאת קשובה למתרחש מסביב וכל כך רצינו שתקומי ותשבי איתנו בסלון ותראי איך יובל ויהלי משחקים ביחד כל כך יפה ושתפתחי את מגרת המשחקים ותשבי עם גולי על השטיח כמו פעם ותשחקו זיכרון ושהיא כמו תמיד תנצח כי היא כל כך אוהבת שאת נותנת לה לנצח.
ואת, גם אם בסופו של דבר לא ניצחת את המחלה הארורה, זו שתפסה אותך באמצע החיים בלי התראה מוקדמת, מבחינתנו את כל כך גיבורה ואמיצה גם אם את לא אוהבת שמדביקים לך את התארים הללו. את נלחמת במחלה עם כל כך הרבה כוח רצון לנצח אותה והרבה נחישות ולא נתת לה להשתלט על החיים. לא ויתרת וקמת כל בוקר לעבודה וחזרת בערב. לא הבנו מאיפה את שואבת את הכוחות, אף פעם לא התלוננת, אמרת שאת לא רוצה להכניס את המחלה לעבודה. העבודה והמשפחה נתנו לך משמעות וכוח ושיש בשביל מה לקום בבוקר.
הרגשנו שהטיפולים קשים לך גם כשניסית להסתיר את הקושי ולהתנהג כרגיל. חיית עם המחלה שמונה שנים, כשהסטטיסטיקה מדברת על מקסימום חמש שנים. את הדהמת את הרופאים, שברת את כל הסטטיסטיקות ונתת לנו בחישוב פשוט, עוד שלוש שנים נפלאות ביחד. אנחנו חושבים שבלי התמיכה והאהבה של אפרים לאורך הטיפולים והשנים ועד הרגעים האחרונים היה לך יותר קשה להתמודד ואנו מעריכים זאת מאוד.
אהבת את הדברים הפשוטים והאמיתיים של החיים, את המשפחה, את החברים, הבית, העבודה, אהבת לטפל בעציצים, לראות סרטים טובים, לרקוד, ולאכול אוכל טעים ויין טוב. אנחנו מצטערים על מתנת יום ההולדת שישים שלך ששלחנו אתכם לנפוש במלון יערות הכרמל, רצינו שתנוחי יום אחד במקום קסום ומרגיע אבל את סבלת מכל רגע, כנראה שבזה פישלנו.
עד יומך האחרון מאוד דאגת לנו באהבה גדולה. בתקופה האחרונה, כשכבר מוצו כל הטיפולים, נתת לנו להבין בדרך היפה והכל כך נכונה שלך, את מה שלאורך שמונה שנים, בכל פעם שהיתה ירידה במצבך העברנו בראש את התסריט של הרגע שנצטרך להיפרד. לא תארנו לעצמנו שהרגע הזה יגיע, אנחנו לא השלמנו עם המצב אבל אנחנו נאלצים להמשיך לחיות איתו. מנחם אותנו לדעת שאת השלמת והלכת מאיתנו כל כך שלמה וגאה. היית כל כך אצילה, גם בימים האחרונים קיבלת את האנשים שבאו להיפרד עם המון חוזק נפשי. את הולכת מאיתנו מחוזקת וחזקה, את אמא כל כך מדהימה. אנחנו כל כך אוהבים אותך, וכבר מתגעגעים. אנחנו מודים לך על הכל, ומבטיחים לך שנהיה חזקים ומגובשים ונשמור אחד על השני.
נשיקות.

דבורה, אילה, דורון ודקלה - ילדייך האוהבים
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
תמרה

הכרתי אותך כשהיינו ילדים בני שלוש עשרה, הגעת מישראל לאיטליה ובאותו יום אמרת לי:
"בגיל שמונה עשרה אני חוזרת לישראל וניפגש".
וכך היה.

לאחר שלוש שנים באיטליה בטורינו, עברת עם הוריך לקליפורניה. כל כך לא רצית לעזוב אותנו כי קשרת קשר מאוד טוב עם כל נערי הפנימייה, איתי עם לוציו, גוידו, אחותי רוזלבה ,פלורה, והמנהלים שלנו אברהם ורעיה שכל כך אהבת.
הבטחנו אחד לשני שנפגש בארץ ישראל.
וכך היה.
הקשר שלנו המשיך במכתבים עד גיל עשרים וחמש. שעליתי לארץ, דרכנו נפגשו שוב, את למדת באוניברסיטה בירושלים, אבל כל כך אהבת את הקיבוץ שלא הייתה לך בעיה להצטרף אלי למעגן מיכאל.
נולדו לנו שני ילדים ולאחר מכן למרות הפרידה בינינו המשכנו להישאר ידידים טובים ולגדל את ילדינו ביחד בתאום, בהבנה ובאהבה.
אנחנו שהקמנו כל אחד משפחה חדשה הצלחנו ליצור הרמוניה ולנהל קשרים כאילו כולנו משפחה אחת גדולה וכל זה הרבה ... הרבה בזכותך, בזכות התכונות של סובלנות, אהבה ופשטות שכה איפיינו אותך.

בין חמש לשש בבוקר היינו נפגשים בפלסאון, במשרדים שעדיין היו חשוכים, והיינו מחליפים כמה מילים על הילדים שלנו, על הנכדים, על העבודה ועל מצב הבריאות שלך. היו שלבים שנראה לי שעם כוח הרצון שלך והטיפולים, הצלחת לנצח את המחלה הנוראית שתקפה אותך לפני שמונה שנים, הייתי מאושר אבל לא כך זה נגמר ....

שוב הדרכים שלנו מתפצלות, אנו כולנו נשמור על כל הילדים והנכדים שלך, שלנו ... נזכור אותך לתמיד.

אבנר
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
נזכור אותך בהערכה ובאהבה רבה,

תמר באה אלינו לפלסאון, לניהול מחלקת יצוא, לפני כעשר שנים. שנתיים לאחר מכן נתגלתה מחלתה, איתה התמודדה שמונה שנים.
תמר נלחמה במחלה תוך שהיא ממשיכה את עבודתה – כאילו אינה חולה. היא עבדה מן הבוקר עד הערב, מקפידה על הכל עד אחרון הפרטים.
כבר בתחילת הטיפולים תמר סדרה אותם כך שיהיו בימי ראשון, כדי שעבודתה תיפגע מעט ככל האפשר, והיא אמרה לנו: "העבודה מחזיקה אותי בחיים".
תמר תיארה גם עד כמה היא אוהבת לעבוד בגינה, ויחד עם זה עד כמה קשה לה לראות צמח שנַבַל.

האומץ של תמר והכוחות שלה היו נפלאים. ההתמודדות שלה לא היתה בדרך של התעלמות או הכחשה, להפך, תמר הביטה במצב כפי שהוא, פנים אל פנים, והתמודדה עם המחלה בכל כוחותיה.
תמר שיתפה אותנו בפרטי מחלתה והקפידה כל הזמן לומר שהיא ממשיכה כרגיל ואין מה לדאוג.
בכל התקופה הזו לא שמענו ולוּ טרוניה אחת על הקושי העצום איתו נאלצה להתמודד. תמיד עם חיוך ופנים מאירות, ותמיד עם נכונות להמשיך בהתמודדות.

גם בשבועיים האחרונים, עת גברה עליה המחלה, לא כלו עוצמותיה הפנימיות של תמר. היא נפרדה מכולם, ביוזמתה ובארגונה, ואמרה לנו: "כולכם יודעים מה לעשות כשאני לא אהיה יותר".

תמר,
כולנו נזכור אותך בהערכה ובאהבה רבה.
אילן טסלר

סה"כ 9 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי אפרת דומב בתאריך  13/10/2008
 יהיה זכרך ברוך
נר נשמה הודלק על ידי רוני בתאריך  08/05/2008
 יהי זכרך ברוך.אישה שהייתי רוצה להכיר.
נר נשמה הודלק על ידי חבר לעבודה בתאריך  14/01/2008
 
נר נשמה הודלק על ידי רינת רצהבי בתאריך  29/09/2007
 לאישה אמיצה ונהדרת יהי זכרך ברוך
נר נשמה הודלק על ידי אפרת וישי דומב בתאריך  06/02/2007
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 יהי זכרך ברוך. ולמשפחה שלא תדעו עוד צער.
נר נשמה הודלק על ידי ורד בתאריך  18/01/2007
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 תמר תמיד היית חלק מחיי. דרכינו נפגשו בתקופות שונות. למדנו יחד באורנים, אפרים ואייבן למדו באותה כתה באולפן, גידלנו את ילדינו איילה וטל בכיתת "צדף". בפלסאון תמר הייתה הדמות הכי קבועה, חלק בלתי נפרד מהמשרדים וממחלקת היצוא. אמינה, חרוצה בצורה לא רגילה, מומחית ובעלת ידע עצום בתחום היצוא. תמר ניהלה את המחלקה ביד רמה במקצועיות וביעילות. שוחחנו לא מעט, על השכול, המחלה, המוות. תמר דיברה תמיד בגלוי, בלי פחד, ובדבריה נסכה בי כוח ושלווה. שולחן העבודה העמוס והעמלני של תמר לא נשאר מיותם לרגע, כמעט כאילו הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. וכשעזבה המשיכו חבריה לעבוד קשה מאוד, כדי למלא את החלל. תמר קראה תגר על המוות, וניצחה. גופה נחלש והלך ורוחה הלכה והתעצמה. וכששאלתי, "מה שלומך, תמר?" השיבה בחיוך שקט, "לא קל, אבל יהיה בסדר". אישה יקרה, חלק מחיי היית וחלק מחיי תשארי תמיד. לא אשכח את תעצומות רוחך ואת החיוך הממיס שלך. ורד
נר נשמה הודלק על ידי גלית ויסמן בתאריך  17/01/2007
קרבה: חברה לעבודה
 מתגעגעת לכל המשפחה, ראשית ברצוני להביע את תנחומיי על אובדן אישה יקרה ומיוחדת. הכרתי את תמר לפני מספר שנים כאשר התחיל שיתוף הפעולה בין פלסאון לחברה בה אני עובדת, ומיד נוצר קשר מיוחד . תמר ואני שוחחנו בתדירות גבוהה , תמר שיתפה אותי בהתמודדות עם החיים בצל המחלה הנוראית. תמר הדהימה אותי תמיד עם יכולתה להסתכל על חצי הכוס המלאה ובחיוך. תמר תישאר חקוקה בליבי כאדם אמיץ, אמיתי,ואוהב. תמיד אזכור ואוהב אותה. תהיו חזקים ואמיצים כמותה. מחבקת גלית
נר נשמה הודלק על ידי דנה בתאריך  15/01/2007
 יהיה זכרך ברוך!
נר נשמה הודלק על ידי גלילה גובר בתאריך  15/01/2007
קרבה: חברה
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 נעמת לי מאוד תמר לאפרים ולכל המשפחה. מה אפשר להגיד ומה אפשר לנחם - אין מילים. אישה טובה, חכמה אוהבת אדם, אדם במלוא מובן המילה. חשבתי שתמשיכי להאבק וכך נחיה לצידך ונלווה אותך מרחוק, עכשיו הרחקת ליותר רחוק ואת משאירה אותנו עם זכרון יקר. נעמת לי מאוד תמר, גלילה
 
בניית אתרים