חיפוש


יום שישי, 19 אפריל2024
אבגדהוש
31010203040506
07080910111213
14151617181920
21222324252627
28293001020304

פישר יוסף 1901-1979

שם משפחה פישר 
שם פרטי יוסף 
תאריך לידה 1901 תרס"א 
תאריך פטירה 31.8.1979 ח` אלול תשל"ט 
שמות הילדים נחמה רוטשטיין 
ארץ מוצא זוירצ`ה פולין 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

קורות חייו

אבא היה שתקן בדרך כלל, אך הדרך הבטוחה להתיר את לשונו, הייתה לשאול אותו שאלות הקשורות בעבר, בימי נעוריו. פיו היה שופע סיפורים, הוא זכר בדייקנות מדהימה סיטואציות, פרצופים, דו שיח. כשהיינו קטנים לא רצינו לשמוע, כשגדלנו הצטערתי לא פעם, על כך שאיני מתיישבת ורושמת מפיו את תולדות המשפחה, את סיפורי העיירה שנכחדה.
אבא נולד ב- 1901 בעיירה קטנה בפולין, זוירצ'ה שמה. בעיירה הייתה משפחה ענפה, דודים, דודות, דודנים, סבים וסבתות. שכל אחד מהם היה בסיפוריו דמות מעוצבת, "טיפוס". רובם ככולם היו בעלי מלאכה, סנדלרים, רצענים, חייטים, מתקני גגות ומה לא. תמיד הצטיירו לי בסיפוריו כאנשים חיוניים מאד, צבעוניים, מלאי שמחת חיים. כשהתקרב אבא לגיל הגיוס, מיהרו הוריו שחרדו לו, לשחד בכסף רב את מי שצריך ולהעבירו במהירות את הגבול לגרמניה, כדי שלא יגויס לצבא, והוא נער כבן שבע עשרה, לגמרי לבדו בארץ זרה. סופו של דבר שחזר הביתה - ומיד גויס לצבא הפולני, לעגמת נפשם של הוריו.
התקופה הייתה שלהי מלחמת העולם הראשונה, והוא כנער צעיר מתקדם עם הגדוד שלו, למזלו, במאסף של הצבא. את סיפוריו מן התקופה ההיא, ראיתי כתערובת של "החייל האמיץ שוויק" ו"אמא קוראז'", זוועות שדה הקרב מחד והניסיונות המעט מבדרים שלו, להתקיים בתוך הזוועה הזאת, במלחמה לא לו.
כששוחרר וחזר הביתה, החליט ללמוד מקצוע, בו עבד אחר-כך מרבית חייו - יציקת מתכת. בד בבד היה פעיל באגודת הספורט של "ביתר", וכך אימן לא רק את עצמו (הוא היה מתעמל מצוין במכשירים), אלא גם קבוצות נוער רבות, ארגן מפגנים ספורטיביים והיה לדמות מרכזית בתחום זה בכל הסביבה.
ב- 1933, עולה אבא ארצה, ואחר-כך עובד קשה והצליח להביא את אמו ואחותו הצעירה ארצה ואילו אחותו האחרת עם משפחתה נספו בשואה.
בתל אביב הקטנה דאז, יצא שמעו כבעל מקצוע מעולה. זוכרת אני כילדה, איך אהבתי לעמוד ולהתבונן בו כשהוא יוצר את תבניות החול בידיו, בסבלנות, במיומנות ובהרבה אהבה. בעבודה היו פניו חמורות סבר, לא הוציא הגה, אך ידיו כיירו בחול, באהבה גדולה ובעדינות, חנה אורלוף, הפסלת הידועה, ששמעו של אבא כיוצק אמן הגיע אליה, רצתה לנסות לצקת בארץ את פסליה בעזרתו. אני זוכרת, שהביא הביתה תבניות גבס זעירות, ועשה ניסיונות, לבסוף לא העז לקחת על עצמו את המשימה האחראית הזאת. בכלל, היה כאילו חסר אמביציה לצאת ממעמדו. הוא מעולם לא התכוון לנטוש את מעמד הפועלים. את ההזדמנויות שנקרו לו בחייו, להפוך לעצמאי ולמעביד של אחרים, דחה על הסף. בין היתר משום שמעולם לא הרשה לעצמו ללוות כסף ולהיות חייב לאחרים.
אצלנו במשפחה שהיה בה מאבק קיום מתמיד, אבל גם גאווה מעמדית. אנחנו היינו מעמד הפועלים, אך לא רצינו להיות אחרים. יחסו של אבא לעבודה תמיד הקרין גם עלינו, להרוויח כסף בזיעת אפך, בעשר אצבעות ידיך, היה הדבר הכי מכובד בעולם.
והייתה גם הגינה הקטנה, ב"שיכון ותיקי ההסתדרות" שהוא נטע בה את כל חלומותיו, מה לא היה שם - תפוח ושני שזיפים, גוייאבה ושסק, לימון ואנונה והמון המון פרחים. כשגמר לעבוד במפעל היה בא הביתה ועובד בגינה, מטפח אותה באהבה, ובשובך היונים הגדול. בגאווה היינו מחלקים מפרי "גננו", לכל השכנים והמכרים.
גם כשעבר בשנות חייו האחרונות למעגן מיכאל, היה גאה בעיקר בכך שהצליח להתאקלם בעבודה, שהוא עדיין מביא תועלת, והוא גם נאבק על הזכות לעבוד כמעט עד יומו האחרון, גם כשהתקשה מאוד ללכת ולשבת, וסבל כאבים רבים בחרוק שיניים. אנשים כמוהו הם "מלח הארץ" האמיתי.
מעגן מיכאל, העניקה לו בית חם ומבין בשנותיו האחרונות, שהלכו ונעשו קשות, ואת מאבקו האחרון והעיקש עם המוות לא ניתן להביע במילים.

יהי זכרו ברוך.

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים