אודות צבי

ביום א'- ג' בכסלו תשל"ח, נפטר והובא למנוחת עולמים, כשכל בני משפחתו, ידידיו, וחברי משק בקהל מלוויו, מספר נכדיו שמונה וניניו שלושה עשר במניין.
בזה הגיעה לקצה פרשת חיים שמשתרעת על שלשה דורות, מן הסוערים ביותר בחיי עם ישראל.
איני חושבת להיכנס לתיאור תולדות חיי אבי בפרטים, אך צורך לי להעלות מספר מחשבות הקשורות כולן בפרקי חייו האחרונים ובמותו.
אבי עבר את השואה והוא כלוא במשך ארבע שנים במחנות ההשמדה. אימי ואחיותיי הושמדו עם רוב בני המשפחה המסועפת. עד סוף ימיו, זכר אבי ולא שכח את הזוועות והן נתנו את אותותיהן בחייו מאז.
כמעט שלוש שנים חי אבי אתנו במעגן-מיכאל.
לא האמנתי שיוכל להסתגל ולמצוא את מקומו אצלנו. להפתעתנו, אהב לחיות כאן.
אהב את הסביבה,
אהב את חדר האוכל ההומה מאדם,
אהב את דירתו,
ויותר מכל אהב את מקום העבודה במועדון הסבים.
אמנם ביקשנו לטפל בעצמנו באבי ולא להטיל על הציבור, או על שליחיו ונדמה לי שאכן כך עשינו.
ובכל זאת אין תחליף לאותן שעות בהן בילה במועדון עסוק בעבודה כפי יכולתו.
לא פעם היה מכנה את המועדון "בית הכנסת שלי", ובפיליס ראה מכרה ותיקה מכבר הימים...
גם בימיו האחרונים והכרתו מעורפלת עליו, בהיכנס פיליס לביקור אורו עיניו, ובחיוך היה שואל: "יש עבודה ?"
ראוי לנו שנדע להעריך את הפעילות החשובה הזאת של המועדון. אל נרפה ממאמצים שיאפשרו לצוות המסור להתמיד ולמלא שליחות ציבורית זו ראשונה במעלה. נחנך את עצמנו וילדינו לכבד את הזקן. נעשה שהפסוק "אל תשליכנו לעת זקנה", לא יקבל משמעות מאיימת בקרבנו.
ניתן במעשינו דוגמא לילדינו.
ועוד מחשבה ברצוני להעלות. אבא היה חולה אנוש במשך שלושה חודשים. טיפלנו בו במיטב יכולתנו. לא עזבנו אותו לבד אף לרגע. רצינו שימות בכבוד בחיק משפחתו, במיטתו הנקייה...
לא פעם חברים אמרו לנו : "כל הכבוד".
אנחנו לא ראינו פה שום כבוד, אלא מילוי חובה שזכות למלא אותה. נחמתנו היא שאכן מת אבינו בניקיון בכבוד כפי שחי.
ידענו שבזכות החברה הקיבוצית הזו שלנו, אנו מסוגלים להתפנות ככל שצריך לטיפול באבא.
רצינו מאד להעביר חלק מניסיוננו זה לציבור, על-מנת לעורר מודעות לבעיה שנצטרך להתמודד אתה עוד פעמים רבות.

נתונה בזה תודתנו העמוקה לכל אלו שעזרו לנו.

יהי זכרו ברוך.