חיפוש


יום חמישי, 20 יוני2019
בגדהושא
27282930310102
03040506070809
10111213141516
17181920212223
24252627282930

קדם גילה 1927-2010

שם משפחה קדם 
שם פרטי גילה 
תאריך לידה 27.4.1927 כ"ה ניסן תרפ"ז 
תאריך פטירה 19.8.2010 ט' באלול תש'ע 
שם האב שמעון 
שם האם אסתר 
שם בן/בת הזוג אבנר קדם / קסס 
שמות הילדים חגית, נאוה, עידן, שלומית 
ארץ מוצא מרוקו 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

איך חלפו הימים / נתן זך

איך חלפו הימים. מי האמין שהם ככה
חולפים. איך עבר הזמן ואיך השמים
ואיך הרוח?

הרוח הסתוללה בעץ, מאסה בזיכרונותינו.
את שהיית שלי כבר אינך
אפילו של הכוכבים.

מתחת לכסות העלים המתינה השלכת,
חשאית, כארבֶּה לְתורה:
אט אט, לא פתאום, נושר גשם הגוף, קמֵל
השֵׂער הנורא.

פגר עץ על שפת הים
שואב תנחומים מן הרוח.
הדגים חומקים ברשרוש שָׂבֵעַ.
צעירים לעד, אישוניהם עשויים מים קשים.

המקום שיַקְצו לנו באחד המקומות
באחד הימים
מתכונן:
האדמה לעולם אינה אדישה בשעה שהיא נפתחת.

אני שומע כבר את הפרשים דוהרים
בַּפְּרֶרְיָה. אִמי! אִמי! צעק הנער, אני רואה כבר את
פרסות סוסיהם. נומה נום נום, אמרה לו האם חסרת-האונים.

בני שילדתי, בני שהבאתי לעולם
אינו רואה כלום.

מתי יפרחו מתוך עינַי היהלומים המופלאים –
תכלית הפחם. מתי ישוב אֶרְאֵך ומתי
אחבקך עד בלי די ושפתותי
תלחשנה אהבה.

אינני יודע. ליתר דיוק: אינני יודע.
מה שהיה לי השתדלתי לתת. הדברים
ארוכים ויגעים. לא כאן המקום לדבר בהם. הם
לא שִנו את העולם.
המֶּלַח שבי מדבר.

נתן זך

------------------------------------------------------------------------

אמא / נכתב ע"י נאוה קסס נהורן

נולדת בפז שבמרוקו, בשנת 1922 בחודש לא ידוע, כנראה בחורף, לאמא אסתר ולאבא שמעון, אחות לשמחה, שלמה מסעודה ופרוספר, רחמים וגרציה. ואחר-כך גם לעמרם וחיים, האחרון. שביעית מתוך תשעה אחים.
קראו לך מזל-טוב בבית או פורטונה בבית הספר. ואכן היה לך מזל: פינקו אותך אחיך הגדולים, קנו לך בגדים ונעליים וזכית ללכת לבית-ספר. אבל זה לא סיפק אותך, ורצית לעלות לארץ ישראל. ואכן בשנת 1947, בגיל 25, עזבת את הבית במרוקו בדרך לארץ הקודש.
(אחיך פרוספר שהיה בקשר עם השליחים מהארץ סידר לך אישור עליה מזויף והוריד מגילך 5 שנים). חיכית לתחבורה שתיקח אותך לצרפת. בסוף עלית על אוניה שהביאה אותך למרסיי. ופה בעצם מתחיל מסע חדש בחייך: במרסיי כינסו את כל היהודים מצפון אפריקה שהיו בדרכם לישראל, בבית חולים צבאי שהפך עם תום המלחמה למקום מעבר בדרך לארץ ישראל.
"מחנה ארנס" נקרא המקום, ואת שהית בו תשעה חודשים כי היה תור גדול (למשפחות הייתה זכות קדימה והיו מעט אוניות). בינתיים התנדבת לעזרה במקום, הכרת חברים חדשים וביניהם את רינה ואקנין, החברה שבילית איתה וטיילת איתה בכל מקום אפשרי - ומאז לא נפגשתם שוב.
ואז עלה הרעיון לאסוף בני נוער ממרוקו אלג'יר ותוניס לכמה חודשים, להדריך אותם וללמד אותם קצת עברית ומנהגים ישראלים, במטרה להכין אותם לחיים בארץ ובקיבוץ, וכדי שימשכו בעקבותיהם את הוריהם.
"ממחנה ארנס" עברת לבית ילדים, במקום שנקרא "פוגלזו". שם שהית כחודשיים ומשם נשלחת לסמינר מדריכים שנערך ב"פלסיטרויס" בפריז. הסמינר נערך על-ידי אנשים מהסוכנות היהודית ונמשך כחצי שנה ובו נלמדו הוראה בסיסית של עברית, מנהגים, חגים, ריקודים ושירים ישראלים.
משם נשלחת למקום שנקרא "וילה גבי". טירה ישנה, על הטיילת היפה של מרסיי. ששמשה תחנת מעבר לכל הילדים שנאספו מצפון אפריקה לפני חלוקה לתנועות השונות. גם פה שהית זמן קצר ועברת לבית ילדים ב"ג'ולנס" במרסיי שהיה שייך לתנועת "דרור", תנועה חילונית, שהיתה נפוצה בצפון אפריקה. פה נשארת כבר יותר זמן.
ל"קמבוס" שבאזור מומפלייה הגעת במקרה, כי היו צריכים מחליפה באופן דחוף. אביבה ברשי (אסף) היתה צריכה לחזור ארצה. (צריך להגיד לה תודה כי בזכותה פגשת את אבא). יחד, את ואבא, נהלתם את בית הילדים בקמבוס כשנה. ואז אבא החליט שהוא עולה לארץ, רק לקיבוץ, ולך לא נותרה ברירה והצטרפת אליו אחרי כמה חודשים.
בשנת 1952, עלית לארץ באוניה, אחרי 5 שנים של עבודה בעליית הנוער, כמלווה של קבוצת ילדים שהדרכת. בנמל חיכה לך אחיך פרוספר שבינתיים כבר השתקע בירושלים. הוא לקח אותך אליו הביתה ורק אחר-כך, אחרי שחיפשת במרכז הקיבוץ המאוחד איפא נמצא קיבוץ מעגן מיכאל, נסעת לפגוש את אבא.
פה מתחילה עוד תקופה חדשה בחייך: חיי קיבוץ.
הקיבוץ היה משהו חדש לגמרי עבורך, למרות ההכנה שקיבלת בהדרכה בצרפת. החיים בקיבוץ בשנות החמישים והשישים, כמו בכל הארץ, היו קשים. שנים של תחילת המדינה, מחסור גדול בעבודה, מגורים, כסף, אוכל. חיים בצל הצנע. בנוסף לכך, שלא כמו רוב חברי הקיבוץ הנוכחיים, אתם, הצטרפתם לקיבוץ לבדכם. לא השתייכתם לשום הכשרה או צופים. דוברי צרפתית, שלא כמו רוב החברים שהיו עולים מגרמניה ופולין או ילידי הארץ שבאו בהכשרה. בהחלט שנוי גדול.
החתונה נערכה בטכס צנוע בקיבוץ גבת ב-8/12/1952, תש"יג. גילה ואבנר קסס. (טבעת הושאלה מאחד החברים).
שנים אחר כך, כשעידן מגיע לגיל 16, אתם מחליפים את שם המשפחה לקדם.
בשנת 1954 נולדת הנסיכה חגית. את מתחילה לעבוד עם ילדים.
בשנת 1956 פורצת כרוח סערה נאוה. את מקבלת פעוטון חדש: נעמי, עינת, הגר, ומושיקו, חבורה שאחר-כך הופכת לחלק מבני כיתתי. יותר מאוחר את עוברת לעבוד כמטפלת בכיתת עוגן ונשארת אתם כמה שנים. נשלחת גם ללימודים בסמינר למטפלות באורנים.
בשנת 1958 מגיעה אלינו אילנה עוזרי והופכת לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.
בשנת 1960 בשקט בשקט מגיח לעולם עידן.
בשנת 1964 מצטרפת אחרונה חביבה שלומית.
את עוברת לעבוד במתפרה ואחר-כך בפלסאון, עד לפני כמה שנים.
נולדו לך חמישה עשר נכדים ושלושה נינים:
יעל, יוסף, נתנאל, נדב, אביטל ומיכל מחגית ואורי.
טל, עדי ונגה מנאוה ואיתי
דניאלה, חיים, גדליה, ונתן משלומית.
תמר ודניאל מעידן ואלכסנדרה.
טוביה, יובל ויהונתן הנינים בנים ליעל ואריאל

 
--------------------------------------------------------------------------------
 
לכבודה של סבתא / יעל

לכבודה של סבתא אני מקריאה מפרקי אבות, פרק רביעי, משנה א':
בן זומא אומר:
איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי".
איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר".
איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".
אשריך - בעולם הזה, וטוב לך - לעולם הבא.
איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו".
סבתא'לה
ביום חמישי, זכיתי, והיתה לנו שיחת פרידה. חלקה מתוך רגילות וחלקה סיכום של ממש.
אני מכניסה את תוכן שיחתינו ל"פרקי האבות" הפרטיים שלי.
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם."
ואת אמרת לי כמה חשוב ללמוד ולרכוש "השכלה גבוהה". לא רק בשביל ללמוד מקצוע אלא כדי להרחיב דעת ואופקים. ואכן הקפדת לשמש דוגמא בענין הזה -
ללמוד ולהעשיר את עולמך וידיעותיך תמיד.
"איזהו עשיר? השמח בחלקו."
בבכי סיפרת לי כמה את שמחה בחלקך בחיים שהיו לך "עם הסבא" כמו שאמרת, כמה את שמחה במשפחה. "אני לא מתחרטת על שום דבר" סיפרת, ובאומץ בחרת להשלים ממש עם זמנך המתקצר. את העושר הזה של שמחה בחלקך השארת אחרייך וכולנו חולקים בו.
"שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא."
אנחנו מודים לך סבתא, על אין סוף הטוב שהרעפת עלינו. האהבה שלך עוטפת אותנו ומלטפת את דמעותינו.
אשרייך בעולם הזה - עולם המעשה שבו מילאת את חייך במעשים טובים כרימון. ובעיקר, כולנו יודעים כמה טוב לך לעולם הבא.
ומוסיף אליהו (בעלה של שלומית) על הסיפא של המשנה: איזהו מכובד? המכבד את הבריות.
סבתא אכן כיבדה כל אדם באשר הוא. גם אם היו חילוקי דעות גדולים - והיו - לא היו אצל סבתא חילוקי לבבות. היא כיבדה אותנו ואנחנו, כמובן, מכבדים אותה.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
מנסה למלאות אויר - נדב אריאל

מנסה למלאות אויר,
אבל ראותי מרוקנות, מרוקנות... אין לי חמצן.
המחנק סוגר על גרוני.
פניי נשטפות בדמעות.
השכל מיישר מבט עם הלב,
ומבין ויודע, שיותר טוב לך שם.
סבתא, הזכרונות שלי אתך הם רק שלי ושלך, לכן אני ואת נדבר במקום אחר.
אולי בדמיוני, נשב בסלונך, שבטח עכשיו מסודר ונקי, ללא שום בלאגן, כמו שאת אוהבת.
את על כורסאת הטלויזיה, סבא מכין לימונדה קרה במטבח, ונעבור על חוויות משותפות.
מיד לאחר מכן נצפה בפרק של היפים והאמיצים ואז יש עוד להספיק לשקיעה, שצובעת בצבעיה המשוגעים, אדום, סגול, וורוד, את הים המדהים הזה.
סבתא, סבתא יקרה ואהובה שלי.
יש לי פה משפט אחד שתמיד אמרתי לך ואני רוצה לשתף במשפט הזה את כולם, מכיוון שאני חש שכולם חשים כך.
זכרי, אנשים לא תמיד יזכרו מה שאמרת בחייך, אנשים לא תמיד יזכרו מה שעשית בחייך, אבל אנשים לעולם, אבל לעולם לא ישכחו את מה שגרמת להם להרגיש...
ולי סבתא יקרה, נתת את התחושה הטובה בעולם.
להיות אהוב שלך לנצח, ללא תנאים וללא רצון בשום דבר בחזרה.
סבתא, תמיד אהבתי ותמיד אוהב.
אני אתגעגע... תמיד תהיי איתי בחיי.
נדב אריאל
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
סבתא שלנו / אביטל

סבתא שלנו, זה השבוע הכי שווה בחופש.
סבתא שלנו, זה גם ים וגם בריכה ואפילו פינת חי.
סבתא שלנו, זה ההפסד בויכוח על מה לקחת מהבית שלה לפני שהולכים.
סבתא שלנו, זה לחכות בחנוכה עד שהנרות בחנוכייה שלך יכבו, כדי לזכות בדיסק מאיתי.
סבתא שלנו, זה ים עם אבטיח או תירס או גם וגם.
סבתא שלנו, זה לקרוא לנו בוביק.
סבתא שלנו, זה צלחות מחרסינה.
סבתא שלנו, זה לדבר עם סבא צרפתית כדי שלא נבין.
סבתא שלנו, זה בריוז'.
סבתא שלנו, זה גם פורטון וגם מזל טוב וגם גילה.
סבתא שלנו, זה ויכוח תמידי עם סבא על המלח בסלט.
סבתא שלנו, זה לישון על כריות בסלון.
סבתא שלנו, זה לשחות אל האי.
סבתא שלנו, זה טלפון כל יום ראשון ולפני שבת.
סבתא שלנו, זה לבוא פעם בשבועיים לשמור על הנכדים.
סבתא שלנו, זה עוגת יומולדת מיוחדת לכל נכד ונכד.
סבתא שלנו, זה להכין עוגה וללקק את הסוף.
סבתא שלנו, זה ללכת לכלבו לבחור מתנה לבית הספר.
סבתא שלנו, זה לחם מטוגן בשבת בבוקר.
סבתא שלנו, זה פינוק.
סבתא שלנו, זה אהבה ללא גבולות.
סבתא שלנו, זה חמישה עשר נכדים ושלושה נינים שיתגעגעו כל כך...

סבתא,
לא פעם ולא פעמיים אמרתי לך שיש לך במה להתגאות. וצדקתי. הגעת לכאן עם סבא והקמתם משפחה, ובזכות זה לנו יש את הזכות להיות כאן, ולהקים משפחה משלנו.
סבתא, לחשוב עליך ולהיזכר בך זה לא עצב, זה חיוך על הפנים.
תודה על הכל: על האהבה ללא גבולות שנתת לנו.
על האכפתיות וההתעניינות במה שקורה לנו.
על הרצון הטוב וההשקעה התמידית.
על זה שהיית סבתא שלנו, שאוהבת אותנו, כל נכד ונכד באופן המיוחד לו.
יהי זכרך ברוך.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
גילה יקרה / אביבה מגנוס

אנו מכירות כבר שנים רבות. היו לנו נקודות צומת של מפגש. את היית שכנה קרובה במשך שנים רבות, אך בעיקר הייתם (את ואבנר) ההורים של נאווה. עם מותו של אבנר נשארת אמא של נאוה .
בשנים האחרונות פגשתי אותך בעיקר סביב משברים וקשיים. פרידה קשה מאבנר, בדידות, חולי וזקנה.
כשהחלטתי שאכתוב את תולדות חייך שמחתי לפגישות שלנו. באתי פעם בשבוע במשך תקופה, דובבתי אותך רשמתי ונהניתי להיות בחברתך.
זכרונות הילדות קלחו בשמחה ובאהבה אך לא הספקנו הרבה. היום אני מבינה יותר את הקושי שהתגלה בפגישות האחרונות. את כבר היית מאד חולה, אפילו לא הבחנתי עד כמה. היה קשה לך לזכור, אך בעיקר קשה היה לך לדבר על דברים שהם לא כאן ועכשיו. היית טרודה מאד, בעיקר סביב המעבר מדירתך לבית הסיעודי. כשראית אותי היתה לך בעיקר שאלה אחת : למה אני בבית הסיעודי ולא בבית?

למרות תחושת הבדידות שליוותה אותך, התברכת במשפחה גדולה שבנית - וגם את זה ידעת לציין - כל אחד בדרכו הייחודית לווה אותך, והיו לך מילים לספר עליו, רצונות בשבילו ואיחולים מהלב לו ולמשפחתו.
בימים האחרונים, הבנות החליטו להעבירך חזרה הביתה ובכך להמתיק כמה שניתן את ימייך האחרונים ולמלא את רצונך העז לחזור הביתה.
נאווה, כמו נאווה, עשתה כל מה שרצית באהבה ומסירות גדולה . מלבד להקיף אותך באהבה עין קץ, היא חזרה למקצוע וטפלה בך ותמכה בך כדי שלא תסבלי. ואכן, נראה שעברת מעולמנו שקטה ושלוה, עם ידיעה ברורה שאת בביתך, מטופלת על ידי המשפחה, מוקפת בהם ושומרת על הפרטיות שלך.
גם דניאלה, שכל כך אהבת ותמיד סיפרת עליה בעיניים קורנות מאהבה ומגאווה, לא זזה ממך.

גילה יקרה, גילה הקטנה והלבושה תמיד יפה.
כשאמרת לי שאת ילידת 1922, לא האמנתי לך. איך יכול להיות שאת כבר בת שמונים ושמונה? תמיד נראית לי צעירה יותר.
כשסיפרת על ילדותך, התמלאת שמחה ואף נזכרת בשירים מבית אמא ואבא, בעיקר סביב מפגשי החגים . נולדת למשפחה שאהבה לשיר ויצרת משפחה שרה . המפגשים בחגים אצלך ואצל אבנר והשירה שבקעה בביתכם עדיין מהדהדת באזני כשכנה שלכם.
כששאלתי על בית ילדותך בפאז שבמרוקו, יכולת לדייק בכל הפרטים עד כדי ציור הבית.

גם בימים של סבל ידעת להודות על הביקורים ועל החברה, וידעת בין כל התלונות על הזקנה ובתוך הקושי לחייך ואף לצחוק.

אני רוצה לקרוא קטע קטן שסיפרת לי, שמאד אהבתי:

"היו לי הרבה חברות. אני זוכרת שורה של חברות ביניהן אני הולכת ברחוב. היינו מטיילות וצוחקות. אני הייתי צחקנית במיוחד. כל הזמן צחקתי, לא חשוב על מה . אני אפילו זוכרת שאחת השכנות המליצה לאמא שלי לקחת אותי לרופא כי אני כל הזמן צוחקת. אמא שלי שממש שמחה שהייתי ילדה שמחה וצחקנית לא שמה לב לדברי השכנה ואמרה – "אז מה אם היא צוחקת? זה טוב!".

גילה יקרה, נוחי בשלום על משכבך ואני אנסה, בעזרת נאווה, לסיים את סיפור חייך כדי לתתו מתנה למשפחה.
אביבה מגנוס

------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה 

אשתו של  אבנר קדם 
 

סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים